תמורהיד:
טוען את הדף…
וְלָא תִּיסְמֵי ״מִנְחַת נְסָכִים״ מִמַּתְנִיתָא. וְלָא קַשְׁיָא — כָּאן בִּנְסָכִים הַבָּאִין עִם הַזֶּבַח, כָּאן בִּנְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן. וְאִי הֲוָה לֵיהּ אִיגַּרְתָּא, מִי אֶפְשָׁר לְמִישְׁלְחַהּ? וְהָא אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹתְבֵי הֲלָכוֹת (כְּשׂוֹרֵף) [כְּשׂוֹרְפֵי] תוֹרָה, וְהַלָּמֵד מֵהֶן אֵינוֹ נוֹטֵל שָׂכָר. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ — לוֹמַר לָךְ: דְּבָרִים שֶׁעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב, וְשֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ — אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, אֲבָל אֵין אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת! אָמְרִי: דִּלְמָא מִילְּתָא חַדְתָּא שָׁאנֵי, דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ מְעַיְּינִי בְּסִיפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בְּשַׁבְּתָא, וְדָרְשִׁי הָכִי: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״, אָמְרִי: מוּטָב תֵּיעָקֵר תּוֹרָה, וְאַל תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב פָּפָּא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן קְרֵיבִין אֲפִילּוּ בַּלַּיְלָה, נִזְדַּמְּנוּ נְסָכִים בַּלַּיְלָה — מַקְדִּישִׁין בַּלַּיְלָה וּמַקְרִיבִין. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, ״זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם — אֵינוֹ קָדוֹשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְכׇל הַקָּרֵב בַּלַּיְלָה — קָדוֹשׁ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה״. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וַעֲלוֹת הַשַּׁחַר פּוֹסֶלֶת בָּהֶן, כְּאֵבָרִין. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ — אֵלּוּ חוֹבוֹת הַבָּאוֹת חוֹבָה בָּרֶגֶל. ״לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבוֹתֵיכֶם״ — לִימֵּד עַל נְדָרִים וּנְדָבוֹת שֶׁקְּרֵבִין בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. ״וּלְעוֹלוֹתֵיכֶם״ — בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּעוֹלַת נֶדֶר — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר ״נִדְרֵיכֶם״, וְאִי בְּעוֹלַת נְדָבָה — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר ״וְנִדְבוֹתֵיכֶם״! הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת וְעוֹלַת מְצוֹרָע. ״וּלְמִנְחוֹתֵיכֶם״ — בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּמִנְחַת נֶדֶר — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר, אִי בְּמִנְחַת נְדָבָה — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת סוֹטָה וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת. ״וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ — מַקִּישׁ נְסָכִים לִשְׁלָמִים: מָה שְׁלָמִים בַּיּוֹם, אַף נְסָכִים בַּיּוֹם. ״וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ — לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלֵימָא מָר שַׁלְמֵי פֶסַח, דְּאִי שַׁלְמֵי נָזִיר — נִידָּר וְנִידָּב הוּא. דְּהָתַנְיָא זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא נִידָּב וְנִידָּר — קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד, וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּב וְנִידָּר — אֵינוֹ קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד. וּתְנַן: הַמְּנָחוֹת וְהַנְּזִירוֹת קְרֵיבִין בְּבָמַת יָחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר! סְמִי מִכָּאן ״נְזִירוֹת״. מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּנָזִיר לָאו נִידָּר וְנִידָּב הוּא? וְהָכְתִיב: ״מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ וְגוֹ׳״, מַאי לָאו אַקׇּרְבָּן? לָא, אַעִיקַּר נִדְרוֹ אָמְרִי. עִיקַּר נִדְרוֹ בְּחֶבְרוֹן הֲוָה? וַהֲלֹא בִּגְשׁוּר הֲוָה! אָמַר רַב אַחָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר רַב חָנָן: לֹא הָלַךְ אַבְשָׁלוֹם אֶלָּא לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי תֵּימָא לְאַקְרוֹבֵי הוּא דְּאָזֵיל — שָׁבֵיק יְרוּשָׁלַיִם וְאָזֵיל וּמַקְרֵיב בְּחֶבְרוֹן? וְאֶלָּא מַאי? לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן? הַאי ״אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן״, ״מֵחֶבְרוֹן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לְעוֹלָם לְאַקְרוֹבֵי, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: אַמַּאי שָׁבֵק יְרוּשָׁלַיִם וּמַקְרֵיב בְּחֶבְרוֹן? תִּיקְשֵׁי לָךְ גִּבְעוֹן, דְּמָקוֹם קָדוֹשׁ הוּא! אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרוּ הַבָּמוֹת — כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵי מַקְרֵיב. אַרְבָּעִים שָׁנָה, לְמַאן? תַּנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: ״מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ, דְּתַנְיָא: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹתָהּ שָׁנָה עֲשִׂירִית שֶׁל שְׁמוּאֵל הָיְתָה.לא תיסמי נסכים - מההיא מתני' דלעיל ומצי לתרוצי: הא - דקתני נסכים בהדי דברים שדרכן ליקרב ביום היינו בנסכים הבאין עם הזבח: בפני עצמן - שלא קדשו בשחיטת הזבח יכול להקריב בלילה: כשורפי התורה - שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה. ל"א שאסור להשהותן כתובים דתורה שבעל פה היא: והלמד מהן - מתוך הספרים: חדתא - חדשה שלא היו יודעין לתרץ הברייתות: [ל"א] חדתי - לחדש דבר כגון זו שחדשה היא: מעייני בספר אגדתא - שלא ישתכחו: עת לעשות לה' - כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך ומוטב תעקר כו': השתא דאמרת כו' - יכול להקדישן ולהקריבן בלילה אחת. ל"א גרסינן עלות השחר פוסל בהן כאברים כלומר הא דאמרינן נזדמנו לו נסכים בלילה מקדישן בלילה [ומקריבן]: כאברים - של תמיד במס' זבחים (פז.) וכן עיקר הגהת הרב: חובות הבאות מחמת הרגל ברגל - כגון עולת ראיה וחגיגה ומוספין: אמור נדריכם: אף נסכים ביום: לרבות שלמי נזיר - דאי שלמי נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם ואי משום הקישא לכתוב ולשלמים: שלמי פסח - חגיגת י"ד שכשהיתה חבורה מרובה נמנים על הפסח ואינו סיפק להן היו מביאין עמו שלמים ואם הפרישן לשם כך ולא הקריבום יקריבום בחוה"מ דאי שלמי נזיר לא צריכי ריבוי לרבויי דמנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע"י נדר בא עליו ונידר ונידב קרינא ביה אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים בפ' ואלו דברים (דף עא.): והנזירות קרב בבמת יחיד - אלמא נידר ונידב חשיב ליה דאי לאו הכי לא הוה קרב בבמת יחיד: סמי מכאן נזירות - דאע"ג דנזירות באה עליו ע"י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב דהא לא נדר אלא מן היין והקרבן מאיליו מוטל עליו חובה: אשר נדרתי לה' בחברון - משמע בחברון אלך ואשלמה שם נדרי וההוא נדר נזירות היה דאבשלום נזיר עולם היה ומשלשים לשלשים יום היה מגלח ומביא קרבן ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון דהיא במת יחיד שמע מינה נידר ונידב הוא: אעיקר נדרו קאי - האי בחברון וה"ק אלכה נא לבמה גדולה בגבעון דהתם הוא מזבח שעשה משה ואשלמה נדרי שנדרתי בחברון אבל לא שיביא הקרבן בחברון: והא בגשור כו' - דכתיב כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור וגו': להביא כבשים - ולהקריבן שוב בבמה גדולה וה"ק אשלמה את נדרי כלומר אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מיבעי ליה: בחברון - בו כבשים שמנים במס' מנחות (דף פז.): אלא לעולם לאקרובי - דנזירות בבמת יחיד: תיקשי לך גבעון - דשם מזבח שעשה משה:דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה - וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן: ותנן המנחות והנזירות בבמת יחיד דברי ר' מאיר - הוה מצי לשנויי תנאי היא שהרי בפ' בתרא דזבחים (דף קיז.) פליגי רבנן עליה דרבי מאיר ומסיק התם דמנחות ונזירות איכא בינייהו: סמי מכאן נזירות - וה"ה דצריך כמו כן למיסמייה מההיא דפ' בתרא דזבחים (דף קיז: ע"ש) דאמר מנחות ונזירות איכא בינייהו: אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב - ולרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דאמר נזיר לאו נידר ונידב הוא צריך לומר דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון ולהקריבן בגבעון מיהו לפי מה דפרש"י פרק בתרא דזבחים (ג"ז שם) דרבנן דרבי מאיר כרבנן בתראי סבירא להו דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד קשה דא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי וגו' הא לאו נידר ונידב הוא נזירות לרבנן וא"כ כאן וכאן לא קרבי וצריך לחלק התנאים דרבנן דרבי מאיר לא ס"ל כרבנן בתראי אלא כרבי יהודה סבירא להו דאמר דבבמה גדולה אפי' חובות נמי קרבו ורבי מאיר דאית ליה נזירות דבר הנידר והנידב הא מצינו למימר דאית ליה כרבנן בתראי דזבחים דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד מיהו ריהטא דשמעתא התם משמע כפרש"י מיהו תימה לר' שמעון דאמר התם בפ' בתרא דזבחים (גז"ש) אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואמר בפ' כל שעה (פסחים לח:) זאת אומרת שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ופרש"י שם דהיינו דלא כר"ש וא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי הרי לא היה יכול להקריבו ותירץ מורי הרמ"ר דרבי שמעון לטעמיה דאמר במסכת נזיר (דף מו:) דאם גילח על שלמי נדבה יצא ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות יביא מאה עולות וא"כ אפשר דאבשלום נדר להביא עולות נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועליה היה אבשלו' רצה לגלח: