Temurah 22a · Talmud

לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים — תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה וּמוֹעֲלִין בָּהּ. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי? רֵישָׁא — פְּסִיקָא לֵיהּ, וְסֵיפָא — לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי מְעִילָה, לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי תְּמוּרָה? תְּנָא הָכָא תְּמוּרָה, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא תְּמוּרָה — תְּנָא נָמֵי מְעִילָה, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא גַּבֵּי מְעִילָה מְעִילָה — תְּנָא נָמֵי תְּמוּרָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חַטָּאת שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְרוֹעָה. תְּנַן: שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים — מֵתָה, תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: כִּי קָתָנֵי רֵישָׁא ״מֵתָה״ — אַאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים — תָּמוּת. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״אִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב״, וְאִי בַּעֲלַת מוּם — הָא מְסָאֲבָא וְקַיְימָא! אָמַר רַבָּה: הָכִי קָאָמַר תַּנָּא: שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר, אִם אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלִים — מֵתָה, אִם קוֹדֶם שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים — תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב בְּמוּם קָבוּעַ, וְתִימָּכֵר. אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא — דְּאִם כֵּן, ״יִשְׁמוֹר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי, וְעוֹד — ״שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ״ לְמַאי הִלְכְתָא קָתָנֵי? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, עִבְּרָה שְׁנָתָהּ וְאָבְדָה, אוֹ אָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם — אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים מֵתָה, קוֹדֶם שֶׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִימָּכֵר. וְצָרִיךְ לְמִיתְנֵי ״אִם אָבְדָה״ גַּבֵּי בַּעֲלַת מוּם, וְגַבֵּי עִבְּרָה שְׁנָתָהּ, דְּאִי תְּנָא גַּבֵּי שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ — הֲוָה אָמֵינָא הָתָם הוּא דְּמַהְנְיָא לַהּ אֲבֵדָה, מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לְמִילְּתַהּ, אֲבָל בַּעֲלַת מוּם דְּאִי לָא מוּמָא חַזְיָא — אֵימָא לָא תַּהֲנֵי לֵיהּ אֲבֵדָה. וְאִי תָּנֵי גַּבֵּי בַּעֲלַת מוּם, הָתָם הוּא דְּמַהְנְיָא לַהּ אֲבֵדָה, מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה, אֲבָל עִיבְּרָה שְׁנָתָהּ דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה, אֵימָא לָא תַּהֲנֵי לַהּ אֲבֵדָה, צְרִיכָא. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: אֲבֵידָה דְּלַיְלָה לָא שְׁמַהּ אֲבֵידָה! לָא דָּמֵי אֲבֵידָה דְּלֵילְיָא — לָא חַזְיָא לָא לְגוּפַהּ וְלָא לִדְמֵי, אֲבָל הָא — נְהִי דִּלְגוּפַהּ לָא חַזְיָא, לִדְמֵי חַזְיָא. תְּנַן: הַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּיבּוּר מֵתָה. הָא דְּיָחִיד — מֵתָה! וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין, וּכְשֶׁהוּא מִתְכַּפֵּר — בְּשֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי מִתְכַּפֵּר. וְאִידַּךְ, קַמָּא, הָוֵה לֵיהּ כִּי עִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְטַעְמָא דְּצִיבּוּר, הָא דְּיָחִיד — מֵתָה! אָמַר לָךְ: דְּחוּיִין לְחוּד, וַאֲבוּדִין לְחוּד. מַאי טַעְמָא? אֲבוּדִין — דַּעְתֵּיהּ עֲלֵיהוֹן, דִּילְמָא מִשְׁתַּכְחִין. דְּחוּיִין — לָא הָדָרִי מִתְחֲזַיִין.

לא נהנין - מדרבנן: ולא מועלין - דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה: ואם עד שלא כפרו הבעלים - אתרוייהו קאי כלומר כל זמן שלא כפרו הבעלים שלא רצה להתכפר באחרת: תרעה עד שתסתאב כו' - ואעיברה שנתה קאי ולא אאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום דהא מסאבא וקיימא ותימכר מיד ויביא בדמיה אחרת: ועושה תמורה - הואיל ודמים מתירין ליקרב דהכי אמרינן בפרקין דלעיל (תמורה דף כ.) דדבר הרועה להסתאב עושה תמורה: גמ' מאי טעמא לא תני להו כולהו בהדי הדדי - אלא פליגי לה כלומר מאי שנא דתני לה בתרי בבי ולא תנא כולהו ה' חטאות ביחד אלא מפסיק בין ג' קמאי וב' בתראי: רישא פסיקא ליה - דלעולם מתות ואפילו לא כיפרו הבעלים: למה לי למתני גבי מעילה - דכולה הך מתני' תנינן גבי מעילה שיש שם פרק אחד שמתחיל ולד חטאת ותמורת חטאת וכולה מתניתין : כאילו היא עומדת בבית הקברות - כלומר כל מקום שהיא שם רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולשוחטה ורועה עד שתסתאב: תנן חטאת שעיברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום כו' תיובתא דר"ש בן לקיש - דפסיק ואמר רועה ומשמע אפילו כיפרו הבעלים: כי קתני מתה אאבדה ונמצאת בעלת מום - ולקמן פריך א"כ עברה שנתה למאי הלכתא קתני לה בהדי הנך דמתות: אמר רבה הכי קאמר - שעברה שנתה או אבדה ונמצאת בעלת מום עובר לאחר שכיפרו הבעלים מתה ואפי' כיפרו הבעלים אחרי כן הואיל ואיכא תרתי לריעותא מתה ואעברה שנתה לא קאי כלל: ואם עד שלא כיפרו הבעלים - כלומר שלא רצו להתכפר באחרת תרעה כו'. והשתא ליכא למיפרך הא מסאבא וקיימא דאין בהמת קדשים נמכרת על מום עובר: ישמור מיבעי ליה - כלומר הואיל וכבר נפל בה מום עובר ישמור מיבעי ליה למיתני כלומר ימתין אולי יעשה מום זה קבוע: ועוד עברה שנתה למאי קתני לה - הואיל ולאו עלה איירי שום דינא: עברה שנתה ואבדה - ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אר"ש בן לקיש דאפי' כיפרו הבעלים אחרי כן רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא: דמהניא בה אבידה - מועלת בה להביאה למיתה: משום דלא חזיא למילתה - אפי' קודם אבידה דבת שנתה כתיב (במדבר טו) וזו עברה שנתה ופסול הגוף הוא: דאי לאו מומא חזיא אימא - פסול חסרון בעלמא והואיל ונמצאת קודם כפרת השניה תרעה ולא תיהני ליה אבידה למות: דלא חזיא להקרבה - בשום קרבן: עברה שנתה חזיא להקרבה - בשאר קרבנות וכל הנך דבעיין תרתי לריעותא היינו כי נמצאת קודם כפרת שניה אבל נמצאת לאחר כפרה אפילו אין שם ריעותא דאיבוד מתה: ומי אמר רבא הכי - דהיכא דנפסלה קודם לאיבוד מהני לה איבוד למות: והאמר רבא אבודת לילה לאו שמה אבודה - אם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה ולר' דאמר אפי' נמצאת קודם כפרה מתה האי אינה מתה דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה. וה"נ הואיל ועברה שנתה לא חזיא לאקרובי לא תיהני ביה אבודה: ולא לדמי - שאין דמיה ראויין ליקרב בשעת אבידתה דאין קרבן בלילה: לדמי חזיא - קודם שאבדה: תנן - במסכת יומא (דף סב.) גבי שעירי יום הכפורים מת אותו של עזאזל מביא שנים מן השוק ומגריל ומשלח האחד והשני ירעה עד שיסתאב: הא דיחיד - כי האי גוונא מתה: וא"ר יוחנן - במסכת יומא (דף סד.) בעלי חיין נדחין ונדחה שני שבזוג ראשון כשמת חבירו לעולם וכשהוא מתכפר מתכפר בשני שבזוג שני וקמא הוי דחוי כשמת חבירו כאילו עברה שנתו. וקתני דטעמא דאינה מתה משום דחטאת צבור היא הא דיחיד מת ואע"ג דליכא שום אבידה מת משום דיחוי דקמא מאחר שנתכפר באחר אלמא תרתי לריעותא לא בעינן וקשיא לרבא: אמר לך - רבא ודאי איכא דיחוי ונתכפר באחר מתה בלא שום אבידה ולר"ל ודאי תיקשי וכדתריצנא לעיל עברה שנתה ואבדה לר"ל תריצנא ולדידי לא סבירא לי ואי משום אבדה ונמצאת בעלת מום קשיא לך אמאי נקט בעלת מום תמות משום אבדה לחודה הואיל ושוב נתכפר באחרת לא קשיא דחויין לחוד ואבודין לחוד ואע"ג דאבדה בעינן ריעותא אחריתי. כך שמעתי לא יותר:

תרעה עד שתסתאב - אעברה שנתה דוקא קאי דאי אאבדה ונמצאת בעלת מום הא מסאבא וקיימא: ישמור מבעי ליה - פרש"י ישמור אותה אולי יעשה מום קבוע ול"נ דא"כ היינו תרעה דקתני לכן נראה לפרש ישמור אותה אולי תתרפא וחזיא להקרבה: אי תניא גבי עיברה שנתה התם הוא דלא אהני (לה אבודה) משום דחזיא להקרבה - והיינו כשיטת ר"י דריבוי ריעותות מביאין אותה לידי רעיה: ומי אמר רבא הכי - דהיכא דנפסלה קודם האיבוד דמהניא ליה איבוד למות והאמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה וא"ת ליפרוך ממתני' דקתני אבדה ונמצאת בעלת מום מתה אע"ג דאיכא ריעותא אחריתי עם האבודה וי"ל דבשלמא ממתני' לא מצי למיפרך דשאני מתני' דאבדה קודם שיבא לה הריעותא אחריתי ומש"ה לא דמי לאבודת לילה דריעותא דלילה בא עליה קודם האיבוד אבל לרבא פריך שפיר שהרי ריעותא דעברה שנתה בא עליה קודם האיבוד ומש"ה פריך מאבודת לילה ומשני לא דמי אבודת לילה לא חזיא לא לגופה ולא לדמי כאן משמע כשיטת ר"י דריבוי ריעותות מביאין אותה לרעיה ולא למיתה: אמר לך רבא - פרש"י ודאי היכא דאיכא דיחוי ונתכפר באחרת מתה בלא שום אבודה ולרשב"ל ודאי תקשה דכי תריצנא לעיל עברה שנתה ואבדה לרשב"ל תריצנא ולי לא סבירא לי ואי משום אבדה ונמצאת בעלת מום קשיא לך אמאי נקט בעלת מום תמות משום אבודה לחודה הואיל ושוב נתכפר באחרת לא קשיא דחויין לחוד ואבודין לחוד ואע"ג דאבדה בעינן ריעותא אחריתי עכ"ל ולא נראה דתשאר מילתא דרשב"ל בקושיא דהא מייתי לה בכמה מקומות בהש"ס ועוד קשה דממה שהקשה לא תירץ לכך נראה לר"י לפרש כי היכי דאיצטריך לשנויי אמתני' דבעי תרתי אבודה ובעלת מום ולפיכך אתה צריך לחלק ולומר דחויין לחוד ואבודין לחוד הכי נמי נתרץ לרשב"ל דחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דחויין לא חזו לשום הקרבה ועברה שנתה חזיה להקרבה דשאר קרבנות:

תמורה כב.

Navigate the library