Temurah 20b · Talmud

דְּלֵיכָּא שֵׁם אָשָׁם עַל אִמּוֹ, אֲבָל גַּבֵּי נְקֵבָה לְעוֹלָה דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ — אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה! וְעוֹד, הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: לְעוֹלָתוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר לֵיהּ כְּאִידַּךְ תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף לְעוֹלָתוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. מַתְנִי׳ תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם — יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ (דָּמָיו) [דְּמֵיהֶן] לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִּדְמֵיהּ עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו, וְשֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלָיו — יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה. וַהֲלֹא אַף נְדָבָה עוֹלָה הִיא, וּמָה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה עוֹלָה — סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. אִם הָיָה כֹּהֵן — עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא נְדָבָה — אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִיבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן — עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ מִשֶּׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אָשָׁם, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָמוּתוּ, מִשּׁוּם דְּגָזַר לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה. אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם, בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל גַּבֵּי אָשָׁם מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — צְרִיכָא. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחְלוֹקֶת לְאַחַר כַּפָּרָה, אֲבָל לִפְנֵי כַּפָּרָה — דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב אָשָׁם. אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא דְּאֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּדָבָר הַבָּא בַּעֲבֵירָה, וְעוֹד, הָתָנֵי רַב חֲנַנְיָא לְסַיּוֹעֵי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר וָלָד רִאשׁוֹן קָרֵב, וְלַד שֵׁנִי אֵינוֹ קָרֵב! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחְלוֹקֶת קוֹדֶם כַּפָּרָה, אֲבָל לְאַחַר כַּפָּרָה — הוּא עַצְמוֹ קָרֵב עוֹלָה. וְהָתָנֵי רַב חֲנַנְיָא לְסַיּוֹעֵי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי! קַשְׁיָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אָבִין בַּר חִיָּיא מֵרַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא: הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, בְּנָהּ מַהוּ שֶׁיִּקְרַב לְעוֹלָה? וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר. לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. מַאי אֲמַר לֵיהּ: בְּנָהּ קָרֵב עוֹלָה. הַאי מַאי? עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל גַּבֵּי אָשָׁם דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ — אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה! אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, לָאו מִשּׁוּם דְּשֵׁם עוֹלֶה עַל אִמּוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה, וְהָא נָמֵי חֲזֵי לְהַקְרָבָה. אֵיתִיבֵיהּ: וְלָדָן וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה — בִּדְמֵיהֶן — אִין,

דליכא שם אשם על אמו - דלא אשכחן נקבה: עושה תמורה - אלמא נחתא לה קדושת הגוף לרעות. לשון ירושלמי נקבות היכי קרבי שלמים הא קדוש גופייהו לעולה כלומר ובעו רעייה דהא אמרינן (ב"ק דף עח:) אי בעי פטר נפשיה בעולת העוף כלומר בעולת נקבה: ועוד הא אמר ר' שמעון - דקדשה לגופה דהא אוקימנא לר"ש לעיל דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה: מתני' תמורת אשם - בין זכר בין נקבה תרעה דהילכתא גמירי לה (לעיל תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם תרעה: ולד תמורה - כגון אם המיר (הפריש) נקבה לאשמו וילדה: יביא עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי: והלא אף הנדבה עולה היא - בניחותא אלא פרושי מפרש ואזיל מאי בינייהו: בזמן שהיא באה חובה - שהיא מוטלת על היחיד להקריבה סומך עליה כו': ואם היה כהן - אותו שהפריש האשם וכפר באחר וניתק הראשון לרעייה: עבודתה ועורה - של עולה הבאה מן המותר: שלו היא - שהוא [עצמו] מקריבה ונוטל את העור ואפילו אינו מאותו משמר המשמרת באותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת בב"ק בשילהי הגוזל קמא (בבא קמא דף קט:): ולא סומך עליה - דקרבן צבור אין בו סמיכה חוץ מפר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דגמירי שתי סמיכות בצבור במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צב.): ואע"פ שכהן - כלומר ואפילו הוא כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר שהרי של צבור היא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב דכתיב לבד ממכריו על האבות מה מסרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתם בשבתכם: גמ' וצריכא - לאיפלוגי בתרתי ר' אליעזר ורבנן: דאי אשמעינן אשם - שכיפרו בעליו בההוא קאמר רבי אליעזר ימות משום דגזר אחר כפרה שנתכפר בראשון אי אמרת יביא בדמי המותר עולה אתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום (אחר) אתי לאתויי בדמיו עולה וקעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם: אבל תמורת אשם - דליכא למימר הכי דהא קודם כפרה נמי תמורת אשם לאו להקרבה קיימא דהכי הוא דגמירי לה: אימא מודה - רבי אליעזר דרועה. ע"א ירושלמי דאי אשמעינן גבי תמורה בההיא קאמר ר' אליעזר תמות היא וולדותיה משום דאתי לאיחלופי הואיל ושתיהן עומדות ההקדש והתמורה אתי לטעות ולהחליף הראשון לרעייה והתמורה לאשם הואיל וסוף סוף דמיה קרבי לא איכפת ליה אי מקריב לה וקעבד תרי איסורי חדא דמקריב התמורה ועוד דמייתי בדמי האשם עולה והוא לא נתכפר עדיין דתמורה לא כיפרה לו כדאמרינן לקמן דאין דבר הבא בעבירה מכפר על חטא ותמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו אבל אשם שכפרו בעליו דלא אתי לאיחלופי דהא אם נמצא ראשון קודם כפרת שני לא איכפת לן הי קריב והי רועה אימא מודה להו לרבנן כו': הוא עצמו - ולד התמורה יקרב אשם אם אבד הראשון: בעבירה - ותמורה עבר על לא יחליפנו (ויקרא כז) ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה הנהו לאו לכפרה אתיין: ורב חנינא לסיועי לר' יהושע בן לוי - לעיל בהאי פירקא (תמורה דף יח:): ולד שני אינו קרב - והאי ולד שני הוא דתמורה קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי: מחלוקת - דולד תמורה קודם כפרה דהתם אמר ר"א ימות דאי אמרת ירעה כיון דדמיה קרבי אתי לאיחלופי ולאקרוביה לאשם ורבנן אמרי כיון דאיהו גופיה לא אקריב עולה לא אתי לאיחלופי אבל לאחר כפרה דליכא למימר איחלופי הוא והולד עצמו יקרב עולה: מדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר - לעיל מודה ר"א כו' ושמעינן מינה דטעמיה דרבי אליעזר גבי ולד מפריש נקבה לעולה משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הכא דליכא שם עולה על אמו לא: משום דחזי להקרבה - הולד: איתיביה - מתניתין היא תמורת אשם כו': יביא בדמיהן עולה - מילתיה דרבי אלעזר נקט:

אם היה כהן עבודתה ועורה שלו - פירוש אם היה כהן זה שהמותר שלו הוא עצמו מקריבה והעור שלו ואפילו אינו מאותו משמר המשמרת באותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת בב"ק בשילהי הגוזל קמא (בבא קמא דף קט:) לשון רש"י: אבל לפני כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם - וא"ת וכי עדיף האי ולד מאימיה דאילו אימיה אינה קריבה אשם דהלכה למשה מסיני דתמורת אשם אינה קריבה אשם וי"ל דשמא סבירא ליה דתמורת אשם כיון דנקבה היא שפיר קריבה אשם לפני כפרה דלא איגמר הילכתא אלא בתמורה דהיא עצמה חזיא לאשם כגון זכר אבל לאחר כפרה כל מותרות לנדבה אזלי ובתר הכי קאמר מחלוקת לפני כפרה שהתמורה נמי דמיה קריבה לעולה ס"ל: אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה - ותמורה באה בעבירה היא שעבר על לא יחליפנו ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה הנהו לאו לכפרה אתיין לשון רש"י: ולד שני אינו קרב - ולד תמורה כולד שני דמי והקשה מורי הרמ"ר מאי קפריך והא רבי יהושע ב"ל אליבא דרבי שמעון קאמר ופליגי רבנן עליה דכל ולדות קרבי עד סוף העולם ותירץ דפריך אהא דקאמר ד"ה ואפילו כר' אליעזר ואיהו דקאמר אפילו לרבנן ולד ראשון קרב ולד שני אינו קרב אלמא גרע שני מראשון וא"כ לר' אליעזר דאמר במתני' ולד ראשון אינו קרב כ"ש שני: אבל גבי אשם דליכא שם עולה על אמו - הכא לא מצי לפרושי דליכא שם עולה על אמו בעולת העוף דהא הוי שם עולה על אמו בעולת העוף אלא ה"פ תחילת הקדש דאימיה לאו לשם עולה איקדיש דהא לשם אשם הוקדש: בדמיהן אין בעצמן לא - ותימה למורי הרמ"ר מאי קפריך היינו טעמא דהכא הוא עצמו לא משום דאתי לאיחלופי כדאיתא לעיל והאי טעמא לא שייך במפריש נקבה לאשם ותי' דנ"ל דלא אמר הני טעמי דלעיל אלא לגבי התמורה עצמו אבל הולד יש לו דחיית אמו והיכי קאמרת במפריש נקבה לאשם דבנה עצמה יקרב עולה וה"נ אנו צ"ל לעיל בפירקין (דצ"ל) דפריך מהאי משנה דהכא לר"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה הוא עצמו יקרב עולה:

תמורה כ:

Navigate the library