Temurah 21b · Talmud

וְאָתֵי מַעֲשֵׂר וְיָלֵיף מִבְּכוֹר. וּמִי יָלְפִינַן (קֹדֶשׁ) [בְּקָדָשִׁים] מֵהֲדָדֵי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לְמֵדִין לָמֵד מִן הַלָּמֵד, חוּץ מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵין לְמֵדִין לָמֵד מִן הַלָּמֵד! מַעֲשֵׂר חוּלִּין הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּשָׂר וָדָם חֲדָא מִילְּתָא הִיא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם בְּכוֹר מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים וְיַקְרִיבֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״ — מִמְּקוֹם שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן, אַתָּה מַעֲלֶה בְּכוֹר. וּמִמְּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן — אִי אַתָּה מַעֲלֶה בְּכוֹר. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: יָכוֹל (מַעֲלֶה אֶת) [יַעֲלֶה אָדָם] מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְיֹאכְלֶנּוּ בְּכׇל הָרוֹאֶה? וְדִין הוּא: בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, וּמַעֲשֵׂר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם — מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, אַף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. מָה לִבְכוֹר — שֶׁכֵּן טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר דְּלָא?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ... מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״ — מַקִּישׁ מַעֲשֵׂר לִבְכוֹר: מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, אַף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ דְּקָאָמַר ״יָכוֹל״? אָמַרְתָּ הוֹאִיל וּתְנַן: אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכׇל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, וְכֵן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, מַהוּ דְּתֵימָא בִּירוּשָׁלַיִם לַיְתֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכׇל הָרוֹאֶה? קָא מַשְׁמַע לַן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל יְהֵא בְּכוֹר שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתוֹ כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, וְיִפָּסֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ, אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ. וּלְרַבָּנַן, דְּמַפְּקִי לְהוּ לְטַעְמָא אַחֲרִינָא, מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִ״לִּפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ. וְלַאֲחֵרִים, לִפְנֵי ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יוֹם אֶחָד מִשָּׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד מִשָּׁנָה אַחֶרֶת, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וָלָיְלָה אֶחָד. וְרַבָּנַן, דְּנֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וָלָיְלָה אֶחָד מְנָא לְהוּ? אָמַר קְרָא: ״יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה״. הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ קָדָשִׁים. וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ — יָמוּתוּ, וְשֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים — תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה.

ואתי מעשר שני ויליף מבכור - בהקישא דואכלת לפני ה' וגו' (דברים יד) דמעשר שני איתקש לבכור וכיון דאיכא בכור דפשיטא לו דלא מיתאכיל אלא בפני הבית כגון האי גמרינן מעשר מיניה: ומי ילפינן קדשים מהדדי - כגון הכא דילפת בשר מדם ומעשר מבשר: והא א"ר יוחנן כו' - ומפרש טעמא באיזהו מקומן (זבחים דף מט:): למד מן הלמד - כגון הכא דמעשר למד מבשר ובשר גופיה למד מדם: חולין הוא - ולמידין אותו: בתר הלמד אזלי' - דאם הוא חולין למידין אותו מהמלמד: בתר המלמד - דם המלמד בעי למיהוי חולין: מאי איכא למימר - הא הוי המלמד בכור. קשיא לי כיון דלא קידשה לעתיד אמאי מספקא ליה במעשר וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר וכן קבלתי במס' מכות (דף יט.) אי קסבר קידשה לעתיד לבוא בכור נמי ליבעי ואי קסבר לא קידשה מעשר נמי לא ליבעי לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא והכא דפשיטא ליה בבכור כגון שנזרק דמו בפני הבית כו' ול"ג כיון דאם איתיה לדם לאו בר זריקה הוא כו' אלא ה"ג ואתי בשר ויליף מדם מה דמו במזבח אף בשרו במזבח כלומר מה דמו של זה נזרק בזמן מזבח אף בשרו לא יאכל אלא בזמן מזבח ואתא מעשר וגמר מהאי בשר: מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ בפ"ק דקדושין בסופו (דף לו:): אתה מעלה בכור - וברייתא דלא קיבלו מבית אנטיגנוס ר"ע היא ומתני' רבי ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא: בכל הרואה - בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים: ודין הוא - דאינו נאכל: מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - דקדשים נפסלין ביוצא: מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו ואוכליו - חילקת בזמן אכילתו דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ומעשר שני לעולם וחילקת באוכליו שאינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני לכל אדם: ומאי קשיא ליה - לבן עזאי דקאמר יכול כו' ומנא תיתי לך האי דיאכל בכל הרואה דאיצטריך קרא להכי: ובירושלים לפנים מן החומה - וקשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם אלא מעשר ליתאכיל בכל הרואה קמ"ל: ויפסל - מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה: שנה בשנה - שבע שנים במשמע: יום אחד משנה זו - ששחטו כמצותו בסוף שנתו וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת: כחזה התנופה - דהיינו חזה ושוק של שלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד. [ל"א] יהיה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דמסתמא הוי אזלינן לחומרא ואמרינן (זבחים דף נז.) כחזה ושוק של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הוייה אחרת כיוצא בה והיינו יום ב': מתני' ושאבדה ונמצאת בעלת מום - קודם שנתכפר באחרת: אם כיפרו הבעלים - אחרי כן באחרת: תמות - ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום. ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו הבעלים שוב באחרת רועה:

ממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור - והשתא אשכחן פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע דרבי ישמעאל אית ליה דלכתחילה אין מביאין בכור ומעשר מחוצה לארץ לארץ אבל דיעבד אם באו תמימים יקרבו והיינו כמתני' ור"ע אפילו דיעבד נמי לא קרבי דאיתקש למעשר דגן וההיא דבן אנטיגנוס כוותיה אתיא וא"ת בשלמא ר"ע כדמפרש טעמא דאיתקש בכור למעשר דגן אלא לרבי ישמעאל מאי טעם אי סבירא ליה היקשא דמעשר דגן אפילו דיעבד נמי לא ואי לא סבר לה אפילו לכתחילה נמי יביא וי"ל דמפיק מדרשא דסיפרי שפירש לעיל רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' מכאן שמביאין קדשים מחוצה לארץ לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחילה הוא דאימעוט דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת והיינו לכתחילה: יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו כו' - וא"ת אמאי ס"ד שיהא נאכל בכל הרואה הא לפני ה' אלהיך כתיב ביה וי"ל דומיא דשילה דאוכלים מעשר שני בכל הרואה ויש ספרים דגרסינן לה להך קושיא ולהאי שינויא: מתני' ולד חטאת ושאבדה ונמצאת בעלת מום - פרש"י ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא בשנמצאת אחר שנתכפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו בעלים שוב באחרת רועה עכ"ל ולא נהירא דמשמע לפירושו דריבוי ריעותא מביאין אותה למיתה ואדרבה סוגיא דשמעתין משמע דריבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' אבודת לילה לא שמה אבודה פי' ואינה מתה אלא רועה ועוד לר' אבא דאמר בגמ' לקמן (תמורה כג.) הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה [אבודה] מתה והכא בנתכפר בשאינה אבודה מיירי וא"כ למה לי בעלת מום לר' אבא מיהו איכא סוגיות בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צז.) ובפ' התודה (מנחות דף פ.) ולקמן (תמורה דף כג.) נמי דלית להו דרבי אבא ועוד דדייק לקמן בגמ' מבבא דמתני' דאח"כ דמתניתין רבנן היא מהכא הוה מצי למידק מדנקט בעלת מום לכ"נ לפרש דנקט בעלת מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואיתרבו כל כך דאבודה ובעלת מום הויא לה כאבודת לילה ורועה קמ"ל דאפ"ה מתה: אם כיפרו בעלים תמות - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבי אפילו אם נמצאת לפני כפרה ולרבנן בנמצאת לאחר כפרה:

תמורה כא:

Navigate the library