Temurah 23b · Talmud

מַאי לַָאו אֲפִילּוּ רַבָּנַן? לָא, רַבִּי הִיא. תְּנַן: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ — תָּמוּת. טַעְמָא (דִּקְרֵיבָה) [מִשּׁוּם דְּהִקְרִיבָהּ], הָא לֹא הִקְרִיבָהּ — תִּרְעֶה, לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, לָא שְׁנָא מָשַׁךְ, וְלָא שְׁנָא לֹא מָשַׁךְ. תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ! מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ — קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ — לָא קָתָנֵי. תְּנַן: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת, וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת — יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. טַעְמָא דְּמִתְכַּפֵּר מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ, הָא מֵאֶחָד — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, וְלָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, וְלָא שְׁנָא מָשַׁךְ, וְלָא שְׁנָא לֹא מָשַׁךְ — תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ! הָכָא נָמֵי: מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ קָתָנֵי, וּמִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לָא קָתָנֵי. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי צִיבּוּרֵי מָעוֹת לְאַחְרָיוּת, מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶן, וְשֵׁנִי יִפְּלוּ לִנְדָבָה. אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי — פְּשִׁיטָא דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה, עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ לְאִבּוּד, אֲבָל לְאַחְרָיוּת מוֹדֶה. וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה, קַל וָחוֹמֶר: הַשְׁתָּא מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד אֲמוּר רַבָּנַן לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי, לְאַחְרָיוּת מִיבַּעְיָא?! וְאֶלָּא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נְדָבָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִית לֵיהּ נְדָבָה. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלֵית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן: ״תִּיקְלִין חַדְתִין״ וְ״עַתִּיקִין״, ״קִינִּין״ וְ״גוֹזְלֵי עוֹלָה״, ״עֵצִים״ וּ״לְבוֹנָה״ וְ״זָהָב לְכַפֹּרֶת״, וְשִׁשָּׁה לִנְדָבָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: שִׁשָּׁה לִנְדָבָה — לְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת, שֶׁאֵין עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם כֵּן, בָּטְלָה מִדְרָשׁוֹ שֶׁל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. דְּתַנְיָא: זֶה מִדְּרַשׁ דָּרַשׁ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן — ״אָשָׁם הוּא״ כּוּלּוֹ, לְהָבִיא כׇּל דָּבָר הַבָּא מִמּוֹתַר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, לִיקַּח בְּדָמָיו עוֹלוֹת — הַבָּשָׂר לַשֵּׁם, וְעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים. אַלְמָא אִית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי אִית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד סִידְרָא,

מאי לאו רבנן היא - וש"מ כאבודה דמי דנתכפר בראשון חבירו של אבוד וזה שלא נאבד לא הוא ולא חבירו אזלי למיתה אי הוו דיחיד אלמא טעמייהו דרבנן לאו משום הכי הוא: דתרוייהו - דרב הונא ודרבי אבא: מילתא דפסיקא ליה קתני - כלומר לא תימא הא לא הקריב רועה דזימנין דרועה וזימנין דמתה כגון לרב הונא משך ושוב הקריב אפילו האבודה שאינה אבודה מתה בא לימלך רועה ולרבי אבא בין משך בין נמלך אם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה ואם באבודה נתכפר זו רועה והאי דקתני הקריב קודם מציאת הראשונה משום דהא פסיקא ליה דמתה ואין חילוק בדבר ומשום הכי לא תנא נמצאת קודם כפרה מתה ולוקמא לרב הונא בדלא נמלך ולרבי אבא בנתכפר בשאינה אבודה משום דהיכא דנמצאת קודם כפרה מילתא דלא פסיקא היא דבעי לשוויי חילוק אי זו רועה ואי זו מתה.
ל"א הא נמצאת מעיקרא תרעה הניחא דקריב האבודה כו' והיינו הך אלא שלשון ירושלמי הוא: וניתני נמצאת מעיקרא - כלומר ניתני נמצא מעיקרא ואחר כך תמות ונוקמה לדרב הונא בנמשך ולר' אבא בנתכפר בשאינה אבודה: ומשני מילתא דפסיקא ליה קתני כו': הא מחד - מינייהו יוליך השני לים המלח כו'. וקס"ד דדברי הכל היא אלמא טעמייהו דרבנן לאו בהכי הוא: הכא נמי מילתא דפסיקא ליה כו' - כלומר לא תימא הא מחד מינייהו ילכו לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי דתנא מאלו ולא תנא יביא מאחד מהן משום דמילתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנתא גמורה היא בלא שום חילוק אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא ולרבי אבא בין אבודין לשאינן אבודין: לאחריות - שאם יאבד אחד מהן יתכפר בחבירו: אליבא דר' שמעון - דאמר באידך פירקין דלעיל (תמורה דף טו.) חמש חטאות מתות ולית ליה רועה לגמרי שיפלו דמים לנדבה: מהו דתימא לית ליה לר"ש נדבה - גבי חטאת דכי היכי דלית ליה גבי בהמות לית ליה נמי גבי מעות קא משמע לן: תקלין חדתין - מי שלא הביא שקלו באדר מביאו כל השנה ונותנו באותו שופר וכשיגיע אחד מן השלשה פרקים שתורמין את הלשכה נותנן בלשכה ונתרם עם שאר כסף שבלשכה: והשני כתוב בו עתיקין - מי שלא הביא שקלו אשתקד מביאו לשנה הבאה ונותנו שם והן עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהרי ממותר שירי הלשכה לבד נעשה כאותה ששנינו (שקלים פ"ד מ"ב) מותר שירי הלשכה ממנה היו עושין חומות העיר כו' והאי מותר הוא שאילו היה שם היה נשאר: קינין - מי שהיה מחוסר כפרה כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שהן מביאין קן מביא מעות ונותן שם ואוכל בקדשים לערב בחזקת שהוקרבה כפרתו שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר כדי שלא יאכל מחוסר כפרה בקדשים: גוזלי עולה - ברביעי כתוב כן והמתנדב בני יונה לנדבת עולת העוף מביא מעות ונותן בו: עצים - בחמישית כתוב עצים שהמתנדב עצים למערכה מביא מעות ונותן לתוכו: לבונה - בששי כתוב לבונה שהמתנדב לבונה מטיל מעות לתוכו: וזהב לכפורת - המתנדב לכלי שרת מביא ונותן בו. ל"א וזהב לכפורת המתנדב כלי שרת מביא ונותן. כפורת היינו מזרק ובספר עזרא כתיב כפורי זהב וגו' ומש"ה נראה לי שהוא עיקר משום דקדשי בדק הבית לא היו באין למקדש אלא ליד הגזבר: וששה שופרות היו לנדבת צבור הבאה מן המותרות - דחטאות ואשמות וכל הנך דאמרינן יפלו דמיו לנדבה. ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) מפרש הני ששה כנגד מי: שאין עורה לכהנים - אלא חוזרין ומוכרין אותו ולוקחין בהמות לעולה לקיץ המזבח: בחד סידרא - וכגון הפריש שתי ציבורי מעות לחטאתו והוזלו הטלאים וניתותרו מן המעות:

הא מאחד מהן יוליכם לים המלח כו' - תיובתא דתרוייהו תימה דלעיל פריך מינה וקאמר הניחא לרב הונא ולרבי אבא נמי משני לה כרבי והכא פריך מינה לתרוייהו וצ"ל דלית ליה השתא כסוגיא דלעיל אלא מסתברא ליה למקשה דהכא דאתיא נמי כרבנן ומיירי בכל ענין וכן דרך הש"ס להפך קושייתו בכל ענין פעמים ככה ופעמים ככה: המפריש שני ציבורי מעות לאחריות כו' - אי אליבא דרבי פשיטא ולקמן גבי מפריש שתי חטאות לאחריות מוקי לה כרבי ולא פריך פשיטא דיש לחלק בין מפריש מעות לאחריות למפריש בהמות לאחריות דהא קמן לרבי שמעון נמי דאמר גבי בהמות דמתה גבי ציבורי מעות מודה דמתכפר באחת מהן והשני רועה: וששה לנדבה - בפרק בתרא דמנחות (דף קז:) פליגי בה אמוראי הני ששה כנגד מי חזקיה אמר כנגד ששה בתי אבות שיהיה להם שלום זה כנגד זה לפיכך תיקנו ששה כנגד ו' ימי החול שיהא לכל בית אב ליומו וזעירי אמר כנגד פר ועגל וכבש איל גדי ושעיר וכל כך למה (כדי) שלא היו רוצין לעשות ממותר דמי הפר אלא לפר בלבד וכן לכל אחד ואע"ג דאיכא [מ"ד] בפ"ק דשבועות (דף יב:) מקיצים בעולת העוף הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא דטוב לעשות מהן למה שהופרשו תחילה:

תמורה כג:

Navigate the library