Temurah 8b · Talmud

אָמַר אַבָּיֵי: לָא, לְעוֹלָם בְּתָם, וּבִבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִין יִקְרְבוּ. מֵיתִיבִי: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מָה לִי אִם אֵינוֹ מֵימֵר בְּחַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁהֲרֵי אֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן, תֹּאמַר בִּבְכוֹר שֶׁזָּכִין בְּחַיָּיו. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל מוּם — הָא דּוּמְיָא דְּחַטָּאת וְאָשָׁם קָאָמַר, אֶלָּא לָאו בְּתָם, וְקָתָנֵי זָכִין בּוֹ בְּחַיָּיו! אָמַר רָבִינָא: הָא נָמֵי בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִים — יִקְרְבוּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: בְּכוֹר, בְּבֵית הַבְּעָלִים — עוֹשִׂין תְּמוּרָה, בְּבֵית הַכֹּהֵן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁבָּא לִידֵי כֹהֵן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! מַאי לָאו הָכִי קָאָמַר: בְּבֵית כֹּהֵן — הוּא עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְאֵין בַּעַל עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, אַלְמָא אִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ. לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כֹּהֵן לְכֹהֵן, אֲבָל כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דִּלְמָא אָזֵיל יִשְׂרָאֵל וְשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא, וּמַמְטֵי לְחָכָם, וְאוֹמֵר לוֹ: ״בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי כֹּהֵן בְּמוּמוֹ״. וּמִי שָׁרֵי חָכָם הָכִי? וְהָא אָמַר רַב: אֵין רוֹאִין בְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. מָר זוּטְרָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ בִּישְׂרָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיכוֹל מָר, דְּמַיבְרֵי מִשּׁוּם דְּבוּכְרָא הוּא. מְנָא לְכוּ הָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּזַבֵּן לַן פְּלוֹנִי כֹּהֵן. אֲמַר לְהוּ: לָא סְבִירָא לְכוּ הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת? אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא סְבִירָא לַן, דַּאֲנַן מִיזְבָּן קָא זָבְנִינַן. אֲמַר לְהוּ: וְלָא סְבִירָא לְכוּ הָדִתְנַן: עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיב לִיטַּפֵּל בַּבְּכוֹר? בַּדַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, ובגסה — חמשים יום. וְאִם אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ״ — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָה טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת! אֲמַרוּ לֵיהּ: הָתָם מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא מִזְבָּן קָא זָבְנִינַן. לָשׁוֹן אַחֵר, אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכָא לָא יָהֵיב דְּמֵי, הָכָא קָא יָהֵיב דְּמֵי. מַאי אָמְרַתְּ? מוֹזֵיל כֹּהֵן גַּבֵּיהּ, דְּסָבַר כֹּהֵן דְּכִי הָוֵי לֵיהּ בְּכוֹר אַחֲרִינָא יָהֵיב נִיהֲלֵיהּ? לָא, דְּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ:

לעולם בתם - ולא קשיא לרב נחמן דהאי דזכי ביה כהן מחיים בבכור בחוצה לארץ עסקינן דסתמיה לאו להקרבה קאי אפי' בזמן בית המקדש ודומיא דשלמים הוא דאי מייתי ליה מצי לאקרוביה אבל סתמיה לאו להקרבה קאי: ור' שמעון היא - דאמר לקמן בפ' אלו קדשים (תמורה דף כא.) אם באו בכורות תמימים מחוצה לארץ יקרבו אם באו אין לכתחילה לא: דומיא דחטאת ואשם קתני - והאי חטאת ואשם בתמימים קמיירי דקתני אין זוכין בהן הכהנים בחייהן אבל לאחר שחיטה זוכין אלמא בבני הקרבה עסקינן: לימא כתנאי - אי זכי כהן בבכור תם מחיים בזמן בית המקדש אי לא: מאי לאו הכי קאמר - תנא קמא בבית כהן אינו עושה תמורה על ידי בעלים אלא על ידי כהן אבל כהן ממיר בו דאית ליה זכייה בגויה: לא - בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא דמתני' קא מיפלגי וההיא הא אוקימנא בבכור בחוצה לארץ וקאמר תנא קמא כהן עושה בו תמורה משבא לידו דהא זכי ביה מחיים דסתמיה לאו להקרבה כרבי יוחנן בן נורי ור' שמעון כר' עקיבא דאע"ג דאית ליה זכייה בגוויה אינו עושה תמורה על ידו דנפקא ליה מהקישא כדמפרש במתני' היכן קדושה חלה עליו כו'.
ע"א עושה תמורה דישראל והכהן אינו עושה תמורה לא זה ולא זה: רבי שמעון בן אלעזר כו' זה וזה - כהן וישראל. מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דהאי דקאמר תנא קמא אצל כהן אינו עושה תמורה דאית ביה זכייה בגוויה כרב נחמן ורבי שמעון לית ליה דרב נחמן לא דכולי עלמא לית להו דרב נחמן בבכור מעליא והכא בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא פליגי ובבכור בחוצה לארץ ולהכי אמר ת"ק דכהן אין עושה בו תמורה ור' שמעון כר' עקיבא.
ל"א לימא כתנאי בכור אצל כהן אינו עושה תמורה לא ישראל ולא כהן ואמרי הכי מימר הוא דלא מימר הא זבוני מזבין ליה רבי שמעון בר אלעזר אומר כיון שבא ליד כהן זה וזה אינו עושה תמורה כלומר דאפילו זבוני לא מצי מזבין ליה דכל תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דתנא קמא אית ליה דרב נחמן ור' אלעזר לית ליה דרב נחמן: לא שנו אלא כהן לכהן - יכול למוכרו תמים: בכור זה נתן לי כהן במומו - אבל כהן לכהן ליכא למימר הכי דכהן המביא בכור להראותו לחכם צריך להביא עדים שנפל בו אותו מום מאליו דאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לה.) כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים דנחשדו כהנים על הבכורות: ומי שרי חכם הכי - אפי' הוי מום קבוע ומי שרי חכם את הבכור לישראל בלא כהן עמו: אלא אם כן כהן עמו - דשמא כשידע זה שמום קבוע הוא דלא הוי קדשים בחוץ אכיל ליה ולא חייש לגזילה דכהן הלכך בעינן כהן בהדיה ולא מצי למימר בכור זה נתן לי כהן במומו דאמרינן ליה אייתי לי ההוא כהן דיהביה לך דכל כמה דלא אייתי ליה לא שרינן ליה הבכור אלא א"כ יהיב ליה כהן: היינו טעמא דישראל אסור - לקנות בכור תם מן הכהן משום דסתם בכור תם בזמן הזה נמכר בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הילכך הוה האי כהן דמוזיל גבי ישראל נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לזרות ולעמר כדי שיתנו לו התרומות והוי חילול השם דמחזי כמאן דשקיל לתרומה בתורת שכירות והאי כהן נמי מיחזי דמשום הכי מוזיל לישראל כי היכי דליתיב ליה בכורות שיוולדו לו בעדרו: ליכול מר דמברי - שבשר בכור בריאה לאכול משאר הבשר: מנא לכו הא - מי נתנו לכם הא אינכם כהנים: ולא סבירא לכו - דאסור לקנות בשר בכור מכהן דלמא מוזיל גבייכו ונראה ככהן המסייע: מיזבן זבנינן - וליכא למיחש למסייע דהא לא יהיב לן במתנה: ליטפל - לטרוח בו לגדלו קודם שיתננו לכהן: ככהן המסייע - דהשתא הוי סיוע שמצילו מלטרוח בו בלבד שיתננו לו: מוכחא מילתא - דהא מסייע הוא שהרי מיד מצילו מן הטורח והמזונות: מאי אמרת דלמא מוזיל כהן - כי היכי דניתיב ליה בכורות דידן ולא לכהן אחר: לא - עביד הכי: דמסיק אדעתיה בוצינא - דהשתא טב מקרא דלמחר. בוצינא דלעת קטנה קרא דלעת גדולה. כלומר מוטב שאמכרנו בשויו דשמא אם אני מניח להם מן הדמים לא יועילו לי כלום ולא יתנו לי בכורות שלהן:

ורבי שמעון היא דאמר אם באו תמימים יקרבו - אבל לכתחילה לא וטעמא משום דיש להם פרנסה במקומם ורבי עקיבא פליג ואמר דאפילו דיעבד לא יקרבו ומפרש טעמא משום דאיתקש בכור למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן אינו בא מחוצה לארץ לארץ ישראל אף בכור ומעשר כו' וא"ת אמאי לא אוקמא כר' עקיבא דלדידיה הוי טפי ממונו וי"ל דלר' עקיבא לא הויא כל כך דומיא דשלמים: לא בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא דמתני' קמפלגי - כלומר וההוא אוקימנא בבכור חוצה לארץ: דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא וממטי ליה (לחבריה) [לחכם] ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו - ואם תאמר מאי בכך והא לא שרו ליה כיון דנפק המום מיד כהן בלא עדים שהרי נחשדו הכהנים על זה ויש לומר דהכי קאמר נתן לי כהן במומו וקמי דידי נפל בו מום מאליו וא"ת היכי חייש דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא והרי לא נחשדו ישראל על כך כדאמרינן בבכורות (דף לה.) דבכור ביד ישראל הכל נאמנין עליו דכהנים הוא דחשידי אמומי אבל ישראל לא חשידי ואין לומר דה"מ בודאי בכור היכא דסופו ליתנו לכהן דאין ישראל חוטא ולא לו דהא בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לה:) אמר רב נחמן גבי ספק בכור בעליו מעידין עליו ויש לומר דלא דמי דה"מ כשהיה תם תחילה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו ונראה דלכך לא רצה לומר בענין אחר דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא ומראהו לחכם ואמר דמעצמו נפל ולא יאמר כהן נתנו לי דכה"ג לא עביד דלמא יחשדוהו עליו ולומר מה לו לטרוח עליו ולהביאו לחכם כיון דלאו דידיה הוא ופריך והא אמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אלא אם כן כהן עמו והטעם שמא יעכבנו לעצמו ולא יתננו לכהן וכיון דצריך להביא הכהן לא מצי אמר בכור זה נתנו כהן במומו דאמרינן ליה אייתי (ראייה) ההוא כהן דיהבא לך דכל כמה דלא אייתי ליה לא שרינן ליה הבכור: לשון רש"י היינו טעמא דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות - דרגילות הוא דמוכר בכור דמוזיל גבי [ישראל] כדי שיתן לו בכור פעם אחרת וכל שכן דאסור לקבלו במתנה וצריך ליזהר שאם אמר ישראל לכהן הילך בכור זה אם אמר לו הכהן שלך יהא אז אסור לקבלו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות: לשון רש"י היינו טעמא דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות - דרגילות הוא דמוכר בכור דמוזיל גבי [ישראל] כדי שיתן לו בכור פעם אחרת וכל שכן דאסור לקבלו במתנה וצריך ליזהר שאם אמר ישראל לכהן הילך בכור זה אם אמר לו הכהן שלך יהא אז אסור לקבלו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות:

תמורה ח:

Navigate the library