Temurah 11a · Talmud

הָכִי קָאָמַר: מַקְדִּישִׁין אֵיבָרִין וּמְמִירִין בָּהֶן, אֲבָל לֹא מְמִירִין בָּהֶן, וְעוּבָּרִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּמְעֵי אִמָּן אֵין מְמִירִין בָּהֶן. בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים, בִּמְעֵי אִמָּן — הוּא דְּלָא עָבְדִין תְּמוּרָה, הָא אַבָּרַאי — עָבְדִי. וְהָא תְּנַן: אֵין הַוְּולָדוֹת עוֹשִׂין תְּמוּרָה! הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא. אִי רַבִּי יְהוּדָה, אֵבָרִין מִי קָדְשִׁי? הָא לְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ — כּוּלָּהּ עוֹלָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּדָבָר הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת, וּמָצָא בָּהּ בֶּן אַרְבַּע חַי, קָתָנֵי חֲדָא: אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד. וְתַנְיָא אִידַּךְ: נֶאֱכֶלֶת לְכׇל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל מָקוֹם, וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בַּעֲזָרָה. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא? דְּמָר סָבַר: קְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין, וּמַר סָבַר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין. לָא, הָנֵי תַּנָּאֵי בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: וַלְדוֹת קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים, וּמָר סָבַר: וַלְדֵי קָדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדוֹשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, חַד תַּנָּא הוּא, חֲדָא מֵהָלֵין מַתְנְיָיתָא — בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה, וַחֲדָא מִנְּהוֹן — שֶׁהִקְדִּישָׁהּ מְעוּבֶּרֶת. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — לֹא קְדוֹשִׁין וְלֹא מַקְדִּישִׁין. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא קְדוֹשִׁין בִּתְמוּרָה, וְלֹא מַקְדִּישִׁין לַעֲשׂוֹת תְּמוּרָה. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מֵאַחַר שֶׁאֵינָן קְדוֹשִׁין, הֵיאַךְ מַקְדִּישִׁין? אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה, בְּמַקְדִּישׁ וָלָד וְיָצָא [דֶּרֶךְ] דּוֹפֶן. אַלְמָא קָדֵישׁ וָלָד! אָמְרִי: בְּתָם בִּמְעֵי תְמִימָה, אֲפִילּוּ בַּר פְּדָא נָמֵי מוֹדֵי דְּקָדֵישׁ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּתָם בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם. בַּר פְּדָא סָבַר: כֵּיוָן דְּאִימֵּיהּ לָא מִקַּדְּשָׁא קְדוּשַּׁת הַגּוּף, הוּא נָמֵי לָא קָדֵישׁ. וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: הָנֵי כִּשְׁתֵּי בְהֵמוֹת נִינְהוּ, אִימֵּיהּ הִיא דְּלָא מִיקַּדְּשָׁא, אֲבָל הוּא קָדוֹשׁ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אֲבָל כִּלְאַיִם וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּוַלְדֵי קֳדָשִׁים. וּכְרַבִּי יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. הָלֵין הוּא דְּלָא קָדְשִׁי גּוּפַיְיהוּ, אֲבָל עוּבָּרִין אֲחֵרִים קְדוֹשִׁין! אָמַר אַבָּיֵי: תָּם בִּמְעֵי תְּמִימָה — דִּבְרֵי הַכֹּל קָדֵישׁ גּוּפֵיהּ, אֶלָּא כִּי פְּלִיגִי בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם, דְּבַר פְּדָא סָבַר: כֵּיוָן דְּאִימֵּיהּ נָמֵי לָא קָדֵישׁ גּוּפַהּ — אִיהוּ נָמֵי לָא קָדֵישׁ אֶלָּא לִדְמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: עוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְאַף עַל גַּב דְּאִימֵּיהּ לָא קָדְשָׁה לְגוּפַהּ — וָלָד מִיהָא קָדֵישׁ לְגוּפֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ״ כּוּ׳.

הכי קאמר מקדישין איברין וממירין בהן כו' - כלומר מקדישין אבר אחד וממירין אחרי כן באותה בהמה ואשמעינן האי וממירין בהן דהאי דקאמר מקדישין אברין לאו למקדיש אבר לחודיה אלא למיפשט קדושה בכולה בהמה דאי אאבר לחודיה לא מצי למימר וממירין בהן דהא אפילו רבי יוסי דאמר ממירין אברין בשלמים מודה דאין ממירין שלימין בהן וכל שכן אברין באברין ודקתני סיפא דהך ברייתא בפ' ב' אבל לא ממירין אשמעינן דאין ממירין בשלימים דאם אמר אבר בהמה זו תמורה לא אקדשיה והיינו חומר בתחילת הקדש מבתמורה דתחילת הקדש כי אקדיש חד אבר פשט בכולה ובתמורה כי אמר אבר זה תמורה תחת שלימה זו לא קדשה: ועוברין שקדשו במעי אמן - כגון ולד קדשים אע"פ שהן קדושין אין ממירין בהמה בהן כל זמן שהן במעי אמן והא לאו משום חומר בקדשים מבתמורה קתני אלא משום דתנא וממירין בהן בבהמה שקדשה ע"י אבר תני בעוברין אין ממירין בהן ור' יהודה היא [דאמר] ולד עושה תמורה דאי רבנן אבראי נמי לא עביד תמורה: אלא לזכרי כהונה - כדין חטאת. קא סלקא דעתך דבמפריש בהמה מעוברת עסקינן דאי במפריש ריקנית ונתעברה דכולי עלמא הואיל ומכח אימיה הוא דקדיש חולין הוא דוולדי קדשים בהווייתן הן קדושים כשהן נולדין ולא במעי אמן: מאי לאו תנאי היא - דלתנא קמא קדושה חלה על האברין מכח עצמן כשהיא מעוברת בשעת הקדש קדיש לאלתר דלא כוולדי קדשים הוא ולתנא בתרא אין קדושה חלה עליו אלא מכח אמו וכשאר ולדי קדשים הוא דבהווייתן הוא דקדישי. ולהכי נקט חי רבותא קא משמע לן דלא אמרי' הואיל וחי הוא הווייתו חשיב ליה ואפילו לתנא בתרא ליקדש מכח אמו כשאר ולדי קדשים קא משמע לן דהואיל ולא כלו חדשיו לאו הווייתו הוא: לא - במפריש בהמה מעוברת לא איירי הכא כלל אלא בבהמת קדשים שנתעברה ובהא פליגי תנא קמא סבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין כשהן נולדין הן קדושין ולא במעי אמן: בהווייתן - לישנא דקרא נקט דאיתרבו ולדות מיניה דכתיב (דברים י״ב:כ״ו) רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' ואמר מר אשר יהיו לך אלו הוולדות בפרק שני דבכורות (דף יד:): ואיבעית אימא חד תנא הוא - הנך תרתי מתנייתא ודכולי עלמא קדושה חלה על העוברין לאלתר כר' יוחנן והך דקתני דלא קדיש עובר במקדיש בהמה ואח"כ נתעברה דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והאי דקתני דקדיש ולד לאלתר ולא הוי כשאר ולדי קדשים דעובר לאו ירך אמו כשהקדישה מעוברת: לא קדושין בתמורה - שאם הן חולין והמירן בבהמת קדשים אינם נתפסין ואפילו תמורה שחלה על בעלי מומין קבועין אינה חלה עליהן וכל שכן אם הקדישם ממש אינן קדושין: ואין מקדישין - אחר לעשותו תמורה אם הן קדושין והמיר בהמת חולין בהן. ורבי מאיר מפרש היכי משכחת לה דליהוי קדושין מאחר שהן אינן קדושין בשום קדושת הגוף מהיכן יהו הן מקדישין ועושין תמורה והא עץ בעלמא נינהו: אי אתה מוצא - שיהו הן קדושים דלאיצטריך למיתני לא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה זו והאי קדושה היא דקדם הקדשה את מומה: במקדיש ולד - במעי אמו דחיילה עליה קדושה מיד והדר יצא דרך דופן: הני איצטריך למימר דאין מקדישין. וסיפא דמילתא מפרש בפרק יש בקרבנות (לקמן תמורה דף יז.): כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים - שנתעברה מהן בהמת קדשים לאחר הקדשה אלמא קדיש עובר מדקתני במקדיש עובר ויוצא דרך דופן דהאי הוא דלא קדיש לגופיה למעבד תמורה הא לא יצא דרך דופן קדיש בקדושה קמייתא קדושת הגוף ועביד תמורה וליכא לתרוצי קדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוה עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם:

הכי קאמר מקדישין איברין וממירין - כך גירסת רש"י ור"ל אם פשטה קדושה בכל הבהמה ע"י קדושת הבהמה ממירין בכל הבהמה אבל אמר אבר זה של חולין תהא תמורה לא אמר כלום ונראה דמשום הכי דחיק רש"י לגרוס וממירין משום דפריך עלה בסמוך אברים מי קדישי דאי לא גרס וממירין היכא אשכחנא דאמר אברין קדשי אלא מדקאמר אברין ממירין ועל כרחין היינו כשהקדיש האבר ופשטה קדושה בכל הבהמה ולא נהירא לגרוס וממירין חדא דאינו ברוב הספרים ועוד דבמתניתין גבי חמור בתחילת הקדש מבתמורה תני דאי גרס וממירין אין זה חומר בתחילת הקדש מבתמורה ולכך נראה דלא גרס ליה והא דפריך עלה בסמוך אברים מי קדשי משום דקתני מקדישין עוברין ואברים ובודאי אבר לחודיה לא הקדישו אי לא דפשטה קדושה בכל הבהמה: השוחט את החטאת - כגון שעירה דאילו כשבה אי אפשר לילד תוך שנתה כדאיתא בבכורות (דף יט:): ומצא בה בן ארבע חי - דאילו בן ה' בבהמה דקה אינה ניתרת לרבנן בשחיטת אמו פרק בהמה המקשה (חולין דף עד.):

תמורה יא.

Navigate the library