Temurah 6a · Talmud

״נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ״ — זֶה קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, וּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא! אָמַר לָךְ [רָבָא]: מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבּוּ בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, נִתְרַבּוּ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת. וַהֲרֵי גָּזֵל, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תִגְזוֹל״, וּתְנַן: הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים — מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא! אָמַר לָךְ רָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״אֲשֶׁר גָּזָל״ — כְּמָה שֶׁגָּזַל. וּלְאַבָּיֵי, הַאי ״אֲשֶׁר גָּזָל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַל גְּזֵילוֹ שֶׁלּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, עַל גְּזֵילוֹ שֶׁל אָבִיו אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. וַהֲרֵי מַשְׁכּוֹן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבוֹטוֹ״, וּתְנַן: מַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה בַּיּוֹם — תְּיוּבְתָּא דְרָבָא! אָמַר לָךְ רָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״. וּלְאַבָּיֵי, אִי לָאו דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, הֲוָה אָמֵינָא אִיסּוּרָא עֲבַד, אִי בָּעֵי נַיהְדַּר וְאִי בָּעֵי לָא נַהְדַּר, קָא מַשְׁמַע לַן. (חסר לישנא אחרינא) וַהֲרֵי פֵּאָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ״, וּתְנַן: מִצְוַת פֵּאָה לְהַפְרִישׁ מִן הַקָּמָה, לֹא הִפְרִישׁ מִן הַקָּמָה — יַפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִים, לֹא הִפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִים — יַפְרִישׁ מִן הַכְּרִי עַד שֶׁלֹּא מֵירְחוֹ. מֵירְחוֹ — מְעַשְּׂרוֹ וְנוֹתֵן לוֹ; מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף מַפְרִישׁ מִן הָעִיסָּה, תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי! אָמַר לָךְ אַבַּיֵּי: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״תַּעֲזוֹב״, ״תַּעֲזוֹב״ יַתִּירָא. וְרָבָא אָמַר לָךְ: יֵשׁ לְךָ עֲזִיבָה אַחֶרֶת שֶׁכָּזוֹ, וְאֵיזוֹ? זֶה הַמַּפְקִיר כַּרְמוֹ. דְּתַנְיָא: הַמַּפְקִיר כַּרְמוֹ, וְהִשְׁכִּים לַשַּׁחַר וּבְצָרוֹ — חַיָּיב בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת, בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְהַשְׁתָּא דְּשַׁנִּינַן כֹּל הָנֵי שִׁינּוּיֵי, דְּאַבָּיֵי וְרָבָא בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרִבִּית קְצוּצָה קָמִיפַּלְגִי, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין,

נדבה תעשה אותו - ואמרינן לקמן (תמורה דף ז:) אלו קדשי בדק הבית ואיכא למשמע אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימין לבדק הבית: בלא תעשה - כדדרשינן לקמן וידבר ה' אל משה לאמר לא אמור: מהיכא דאיתרבו בעלי מומין למזבח - דקדשי בדיעבד: איתרבו כו' - דהא בההוא קרא כתיב ולנדר לא ירצה ואמרינן לקמן (תמורה דף ז:) אלו קדשי מזבח וכתיב לא ירצה דמשמע רצויי לא מרצו הא מקדש קדשי ואיתקוש תמימין לבדק הבית לבעלי מומין למזבח דהא מחד קרא נפקי לאיסורא דלא מקדיש הלכך איתקוש נמי לענין מה שעשה עשוי: כשעת הגזילה - צמר ועצים בעלמא אבל הכלים והבגדים קנה בשינוי אלמא מהני: אשר גזל כעין שגזל - יחזיר: ואביי - להכי לא איצטריך דאנא ידענא דמהני אלא להך דרשא דהאי אשר גזל כתיב גבי שבועה שנשבע לשקר וכתיב (ויקרא ה) יוסיף חומש וקמ"ל דעל גזילו מוסיף חומש אם נשבע לשקר והודה: ואינו מוסיף חומש על גזל אביו - אפילו נשבע עליו לשקר: מחזיר את הכר בלילה כו' - וגבי ממשכנין בעל כרחו קתני לה בבבא מציעא בפ' המקבל (בבא מציעא דף קיג.). אלמא מהני וקני למשכון יום דהיינו מחרישה קני בלילה וכסות לילה קני מלוה ביום אלמא מהני: שאני התם דכתיב השב תשיבנו לו - מריבויא דקרא נפקא לן דמחזיר כמה פעמים ולא משכחת לה אלא הכי דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה ומהכא נפקא דקני. ולאביי ריבויא דקרא לא משמע ליה והשב תשיבנו איצטריך דאי לא כתיב ביה הוה אמינא איבעי ניהדר איבעי לא ניהדר: ה"ג ל"א אמר לך רבא שאני התם דכתיב עד בא השמש תשיבנו - ודרשינן ליה בהמקבל הכי כל היום עד שיבא השמש תשיבנו ללוה ובבוא השמש תקחנו ממנו מכאן לכסות יום שניתנה ליחבל בלילה וכתיב קרא אחרינא השב תשיבנו כבוא השמש מכאן לכסות לילה שניתנה ליחבל ביום ומהכא נפקא לן דמהני. ואביי אמר לך לאו לאשמועינן דמהני אלא חד לכסות יום שיחזירנו ביום וחד לכסות לילה שחייב להחזירו בלילה וצריכי. והאי וצריכי לא איתפרש לן ונראה לי דהכי הוא דאי אשמעינן לכסות יום כגון מחרישה משום דחיותיה הוא אבל כסות לילה אימא לא ואי כתיב כסות לילה משום דמצטער אבל כסות יום אימא לא: מירחו - דאיקבע למעשר ולתרומה: מעשר - תחילה ואח"כ נותן (לה) פאה: תיובתא דאביי - דאמר מהני דהא הכא לא מהני: תעזוב תעזוב - תרי זימני כתיב לעני ולגר תעזוב אותם חד בקדושים תהיו וחד באמור אל הכהנים לאשמועינן מקרא דתעזוב יתירא דאע"ג דאישתני בידו לא קנייה: חייב בפרט ובעוללות כו' - ואע"ג דהפקר פטור מכל אלו הפקר כי האי חייב דנפקא לן מתעזוב יתירא דבכולהו כתיב תעזוב יתירא: ופטור מן המעשר - דבמעשר לא כתיב תעזוב יתירא ולרבויי האי הפקר אתא תעזוב ולא לרבויי שינוי דהא בעלמא נמי לא מהני: והשתא דמשנינן כל הני שינויי - דאיכא דמהני ואיכא דלא מהני ובכולהו מודו אביי ורבא במאי פליגי:

משלמין כשעת הגזילה - דשינוי קנה אלמא מהני ותיובתא דרבא: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ותיובתא דרבא - דאי לא מהני לא היה תפיסתו תפיסה והיה לו להחזירם לבעלים מכל וכל ואם תאמר מנלן דהא מתניתין במשכנו שלא ברשות איירי דלמא במשכנו שליח בית דין קאמר דמחזיר הכר בלילה והמחרישה ביום דלא עבר אבל היכא דעבר אימא לך דלא מהני וי"ל דהך משנה מיתניא בפרק המקבל (ב"מ דף קיג.) גבי משכנו שלא ברשות דתני לעיל מיניה המלוה חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא אשלא ברשות קאי: שאני התם דאמר קרא השב תשיב - וא"ת הא דאמר פרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) השב תשיב אין לי [אלא] שמשכנו ברשות שלא ברשות מנין ת"ל השב תשיב מכל מקום משמע דאי לאו השב תשיב ה"א דמשכנו שלא ברשות אינו צריך השבה והכא אמר לרבא דאי לאו השב תשיב ה"א דלא מהני תפיסתו והיה צריך להחזיר מכל וכל וצריך לפרש לרבא הכי אין לי אלא שמשכנו ברשות דמחזיר ונוטלה אבל משכנו שלא ברשות מנין דחוזר ונוטלה דמהניא תפיסתו ת"ל השב תשיב מכל מקום ולאביי ה"פ אין לי אלא דצריך להחזיר כלל אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין דצריך להחזיר לו כלל כיון דעביד מהני ולא מהדר ת"ל השב תשיב מ"מ והכי נמי קאמר הכא דלאביי אי לאו דאמר רחמנא השב תשיב ה"א איסורא עבד ואי בעי מהדר ואי בעי לא מהדר קמ"ל וקשה מההיא דסוף פ' המקבל (ב"מ דף קטז.) דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדר משום דברים שעושין בהן אוכל נפש וכיון דאית ליה לאביי דאי עבד מהני אמאי קא"ל זיל אהדר וי"ל דמיירי שלא נתכוין ההוא גברא לעבור ומהאי טעמא נמי ניחא קושיא אחרת דתנן פ' המקבל (בבא מציעא קטו.) חבל ריחיים ורכב לוקה שתים וקשה כיון דאית ליה לאביי דאית ליה תקנה בחזרה כדאמר גבי סכינא דאשכבתא זיל אהדר א"כ אמאי לקי לאו הניתק לעשה הוא ולפי הא דפירשתי ניחא דהא דאמר אביי זיל אהדר מיירי בשלא נתכוין לעבור והא דתנן דלקי במתכוין לעבור ויש מתרצים דהא דאמר דלקי מיירי בשנאבד דאין בידו להחזיר ולא נהירא שהרי בפרק בתרא דמכות (דף טז:) משמע דהיכא דגברא בר תשלומין הוא לא מהני ביטול: אף מפריש מן העיסה - ואין שינוי שם קונה: אמר אביי שאני התם דאמר קרא (עזב) תעזוב ורבא אמר לך כו' - וא"ת הכא משמע דלאביי איצטריך תעזוב יתירא ולרבא לא איצטריך ובריש הגוזל עצים (ב"ק דף צד.) משמע איפכא דאביי מוכח מהך מילתא דרבי ישמעאל דשינוי במקומו עומד ורבא דחי ליה ואמר שאני הכא דכתיב תעזוב יתירא וי"ל דהכא אליבא דת"ק איירי דלאביי דאמר אי עביד מהני אי לא כתיב תעזוב יתירא לא היה צריך להפריש פאה מיד שעבר אלא תכלה מיהו לת"ק אי אשתני בידו ועשה ממנו עיסה קנאה בשינוי ואינו צריך להפריש פאה מכאן ואילך אבל ר' ישמעאל דאמר יפריש מן העיסה אית ליה דשינוי במקומו עומד דאי הוה ס"ל בעלמא דשינוי קונה לא היה מפריש מן העיסה ואע"ג דכתיב תעזוב יתירא איצטריך שפיר להיכא דלא אישתני אע"ג דבעלמא אי עביד מהני הכא לא מהני משום דכתיב תעזוב יתירא אבל רבא דאית ליה דאי עבד לא מהני משום הכי קאמר ת"ק דצריך להפריש פאה אע"ג דעבר אלא תכלה ואין צריך תעזוב יתירא לת"ק להכי מיהו היכא דאישתני פטור דשינוי קונה ור' ישמעאל סבר דבעלמא שינוי קונה אבל הכא לא קנה משום דכתיב תעזוב יתירא: המפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה - פירש"י אע"ג דהפקר פטור מכל אלו הפקר כי האי חייב ונפקא לן מתעזוב יתירא דבכולהו כתיב תעזוב יתירא ואור"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו: והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי - וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואחר כך עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא ויש לומר כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור או מעשר או חרמים לא מהני לכ"ע כדמפרש סוגיא דלאביי לא לקי כיון דלא מהני דהכי אמר אביי לעיל דהיכא דלא מהני לא לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא צ"ע:

תמורה ו.

Navigate the library