Temurah 33b · Talmud

בַּעֲלֵי מוּמִין יִפָּדוּ״, וּמוֹקְמִינַן לָהּ בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן, שְׁמַע מִינַּהּ פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁעָבַר וּשְׁחָטָן. כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם, וּשְׁחָטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יִקָּבֵרוּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אַמַּאי תְּמִימִים יִקָּבֵרוּ? מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְהַקְרָבָה. כִּדְתַנְיָא: הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּשֶׁהֵן נִפְדִּין — אֵינָן נִפְדִּין אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רָבָא: לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּמוֹקֵים לַהּ בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ, וְכוּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ דְּלָא הָוֵי בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. וְלָא?! וְהָתְנַן: כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ, כְּדִתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם מֵתוּ יִפָּדוּ. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ שֶׁנִּפְדֶּה, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״, ״אוֹתָהּ״ לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ הָיָה בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה! אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲכָמִים? תַּנָּא דְּבֵי לֵוִי. אִי הָכִי, ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״ וְתוּ לָא? ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּלָא קָתָנֵי הָכִי, מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לַהּ כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר לְרַבָּנַן: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ. וְרֵישָׁא קָתָנֵי: ״וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ״, וְסֵיפָא קָתָנֵי: ״אִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, רַב כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, אֵימָא הָכִי נָמֵי. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִין: קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ — יִקָּבֵרוּ, הִפִּילָה שִׁלְיָא — תִּקָּבֵר, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וְשֵׂיעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרֵפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּעֲזָרָה. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין: חָמֵץ בַּפֶּסַח — יִשָּׂרֵף, וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעׇרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂרֵוף — ישרף, וְאֶת שֶׁדַּרְכָּן לְהִקָּבֵר — יִקָּבֵר, וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן — הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרֵפוּ.

הכא במאי עסקינן - הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא שעבר ושחטן קודם פדיון דקאמר יפדו ויאכלו: ר"מ אומר יקברו - כר"ש דאמר קדשי מזבח היו בהעמדה והערכה: יפדו - שלא היו בהעמדה והערכה: משום דחזו להקרבה - עבוד להו מעלה בתמימים דמזבח: לרבי יוחנן דמוקים לה בבעל מום מעיקרו - ואמר משום הכי לא פליג ר"ש עלה אלמא דכ"ע בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה והתנן כו' דבשלמא לר"ל ליכא לאקשויי דהוא מוקים לה בתם ונעשה בעל מום לאחר הקדש ואיכא למימר דבעל מום מעיקרו הוי כהקדש ב"ה דאע"ג דלמזבח אקדשיה אפ"ה כבדק הבית דמי דלא קדיש אלא לדמי והוי בהעמדה והערכה לרבנן אלא לר' יוחנן קשיא: ובמתנות - זרוע ולחיים וקיבה: ליגזז וליעבד - לאחר פדיונן: ולדן וחלבן מותר - אפילו איעבר קודם פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן: ואמר רב - עלה בפרק שני דבכורות הא דתנן יפדו זו דברי ר"ש דאמר קדשי ב"ה אם מתו יפדו והאי בעל מום מעיקרו כקדשי בדק הבית חשיב ליה אבל חכמים כו': ומחלוקתו - דהא רבנן דפליגי עליה נמי אוקמת דבעל מום מעיקרו לא הוה בכלל העמדה והערכה: להכי לא אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו דאיהו סבר לה כר' שמעון בן לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והלכך לא מיתוקמא ההיא דבכורות כולה כרבנן משום דרישא דההיא דמיירי בבעל מום מעיקרו דתני יפדו מתוקמא אפילו לרבנן אבל סיפא קתני אבל קדשים שקדם הקדישן את מומן אם מתו יקברו לא אתיא כרבנן הלכך לא מיתוקמא כרבנן דהכא: ואיבעית אימא רב כר' יוחנן ס"ל - דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה בעי העמדה והערכה חוץ מבעל מום מעיקרו ובין רישא וסיפא דההיא מצי לאוקומה נמי כרבנן וכר"ש ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו: מתני' יקברו - הנפלים: שליא תקבר - שאין שליא בלא ולד. וכל הנך נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו - משום דמיחלפי בהו קדשים שאירע בהו פסול דאי אמר יקברו כיון דלא מוכחא מילתא אי חולין הוו אי קדשים אתו למימר נמי קדשים שאירע בהן פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיימא לן בפסחים בפ"ב (דף כד.) בקדש באש תשרף לימד על כל הפסולין שבקדש שהן בשרפה: וכן חיה שנשחטה בעזרה - אפי' אם חולין היא דליכא למיגזר משום דלא ליקבור קדשים פסולין דהא כ"ע ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לחלופי אפילו הכי תשרף: חמץ בפסח - בפסחים מפרש טעמא בפרק כל שעה (פסחים דף כז:) דגמר ליה מנותר: תרומה טמאה - נמי תשרף. בבמה מדליקין (שבת כה.) מפרש טעמא דמותרת בהנאה דאמרינן נמי התם בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) לך ניתנה להסיקה תחת תבשילך: כלאי הכרם - פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה: את שדרכן כו' - אערלה וכלאי הכרם קאי. אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: ומדליקין - ליהנות בפת ובשמן של תרומה: חוץ לזמנן - כלומר ע"מ לאכלן חוץ לזמנן או לאכלן חוץ למקומן: ישרפו - כדפירשתי לעיל לימד על כל פסולין שבקדש כו':

כדתניא כל הקדשים שנולדו בהן מום ושחטן ר"מ אומר יקברו - איירי בקדשי מזבח דסבר היו בכלל העמדה כר"ש ולרבי יוחנן אפי' כרבנן וחכ"א יפדו דס"ל לא היו בכלל העמדה לרשב"ל ניחא שפיר דהוא רבנן דמתני' דאמר דקדשי ב"ה היו קדשי מזבח לא היו אלא לרבי יוחנן דאמר בין לרבנן בין לר"ש קדשי מזבח היו מאן נינהו רבנן דהכא וליכא למימר שקדם מומן להקדשן ופליגי בפלוגתא דתנא דבי לוי דלעיל דבסוף פרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יט:) גריס בהדיא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן ר"מ אומר יקברו וחכ"א יפדו ובספרים כתוב ר"מ כר"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן אמר לך ר' יוחנן רבנן דהכא לחוד רבנן דהתם לחוד מיהו מהך דהכא איכא לדחויי דמיירי בקדשי ב"ה וחכמים היינו ר"ש אבל בפרק הנהנה במעילה (גז"ש) תניא קדשי מזבח תמימים רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ומההיא ודאי איכא לשנויי דרבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד ואין לתמוה לר' יוחנן למה לו לומר כן דג' מחלוקות [יש] לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם קדשי מזבח לא היו י"ל דמתני' קשיא דמדקאמר ר"ש דקדשי ב"ה אם מתו יפדו מדאיצטריך לפרושי ב"ה מכלל דת"ק מיירי בהן כדפירש כל הסוגיא בספרים: משום דחזו להקרבה - וקשיא דא"כ מאי קאמר בפ"ק דשבועות (דף יא:) גבי פרה שנשחטה תפדה [ופריך] הא בעי' העמדה כו' ומוקי לה כר"ש דאמר קדשי ב"ה לא היו ומה בכך הא תמימים היא ותקבר מיבעי ליה וי"ל דיש חילוק בדבר דודאי כשהקדיש קדשי ב"ה תמימים עבר בבל תקדישו ושינה בהן להקדיש שלא כמצותו דמצות תמימים למזבח דין הוא לקוברן כשמתו אבל פרה שלא שינה במצותה תפדה (למה נקט אותה עוד י"ל דודאי תמימים לבדק הבית שעומדין למזבח יש לנו להחמיר דאמרת מזבח): אלו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם - צריך עיון בשלמא בכלאי הכרם דהא כתיבי פן תקדש המלאה פן תוקד אש אלא ערלה צריך עיון טעמא מאי בשרפה ופי' רש"י משום דאיתקש לכלאי הכרם: הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור - צריך עיון טעמא מאי ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה והא דאמר אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה (דברים יב) היינו משום דכתיב (שם יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם:

תמורה לג:

Navigate the library