Temurah 18a · Talmud

אִי דְּאָשָׁם — גְּמִירִי לַהּ דְּלִרְעִיָּיה אָזְלָא, דְּכֹל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה בָּאָשָׁם רוֹעֶה. לְעוֹלָם בְּחַטָּאת, וְהִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ לְמִיתָה, וּקְרָא לְמַעוֹטֵי לְהַקְרָבָה. וְהָא בְּהָא תַּלְיָא, כֵּיוָן דִּלְמִיתָה אָזְלָא — מִמֵּילָא לָא קָרְבָה! אֶלָּא הִלְכְתָא לְחַטָּאת, וְקָרָא לְמַעוֹטֵי תְּמוּרַת אָשָׁם. הָא נָמֵי הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, דְּאָמְרִי: כֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה, בָּאָשָׁם רוֹעֶה. אֶלָּא קְרָא מִיבְּעֵי לֵיהּ, דְּאִי עָבַר וּמַקְרֵיב — קָאֵי בַּעֲשֵׂה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ כּוּ׳. הוּא קָרֵב וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה. לְמָה לִי קְרָא, וְהָא הִילְכְתָא גְּמִירִי לָהּ! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא קְרָא לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּיה וּשְׁחָטוֹ סְתָם — כָּשֵׁר לְשֵׁם עוֹלָה. נִיתַּק — אִין, לֹא נִיתַּק — לָא. מַאי טַעְמָא? הוּא — בַּהֲוָויָיתוֹ יְהֵא. וּלְהַאי תַּנָּא דְּקָא יָלֵיף מֵהָנֵי קְרָאֵי, תִּיפּוֹק לִי מִ״זָּכָר״ וּ״נְקֵבָה״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִוְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, וְלִתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין. וְתִיפּוֹק לִי כּוּלְּהוּ מֵהַאי קְרָא? ״אִם״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וּלְהַאי תַּנָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״זָּכָר״ ״אִם נְקֵבָה״, תִּשָּׂא וּבָאתָ מָה עָבֵיד לְהוּ! אֲפִילּוּ מִמִּירְעַיְיהוּ. לִישָּׁנָא אַחְרִינָא: מִמּוֹרִגַּיְיהוּ. מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה שֶׁלֹּא יִקְרַב. עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַוָּלָד, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיָיס עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיָיס: אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֲמַר קְרָא ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ לַה׳״, וְאֵם — וְלֹא וָלָד. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַמֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ״, הָכִי נָמֵי דְּאֵם וְלֹא וָלָד? וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: וְלָדָהּ, וּתְמוּרָתָהּ, וְחִילּוּפֶיהָ — מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה״ — מִכׇּל מָקוֹם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים עֲדָרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי תָּנֵי? ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ, אֶלָּא יִקְרְבוּ״, אוֹ דִילְמָא: ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁיִּקְרְבוּ, אֶלָּא לֹא יִקְרְבוּ״? אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ, אֶלָּא יִקְרְבוּ״. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲלֵיהּ דְּרַבָּנַן אֶלָּא בְּוָלָד, אֲבָל וְלַד וָלָד — אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁיִּקְרְבוּ, אֶלָּא לֹא יִקְרְבוּ״. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּוָלָד, אֲבָל וְלַד וָלָד — מִתּוֹךְ (מַעֲשֶׂיהָ) [מַעֲשָׂיו] נִיכֶּרֶת מַחְשַׁבְתּוֹ דִּלְגַדֵּל קָא בָעֵי לֵיהּ.

והא בהא תליא - תיובתא הוא דקא מותיב: קאי עלה בעשה - בין בחטאת ואשם קאי בעשה דמשמע רק קדשיך אלו תמורת עולה ושלמים וולדן ותמורתן דכתיב בתריה ועשית עולותיך וגו' ולא שאר קדשים כגון חטאת ואשם ולאו הבא מכלל עשה עשה: והא הילכתא גמירי לה - דכל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה באשם רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה: אשם שניתק לרעיה - אם השלים לרועה וקדם ושחטו סתם עד שלא נסתאב כשר לעולה דהא סתמיה לשם עולה קאי לדמים: לא ניתק לא - ואע"פ שכיפרו בעליו הואיל ועדיין לא ניתק דינו לרעייה ושחטו סתם פסול לגמרי: מ"ט דאמר קרא אשם הוא בהווייתו יהא - ועדיין אשם הוא ולא חזי לאקרוביה לאשם הילכך פסול: ותיפוק לי כולהו מיניה - דהא כולהו דרשינן להו לעיל מיניה: תשא ובאת אפילו ממרעייהו - האי תשא ובאת לאו לולדות ותמורות אתא אלא לקדשים עצמן דקא מזהר לו לאיתויי הייא אפילו הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לעלות לא יאמר איני טורח אחריהן לבקשן באגם ולהוליכן אבל אמתין לי עד פעם אחרת: ל"א אפילו ממורגייהו - אפילו הן דשין את התבואה במוריגים דאמרינן במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) מאי מוריגי עיזי דקורקסא דדיישי דישתא נסר גדול מנוקב ויתידות קבועות בו ונותנין אותן על התבואה ומרהיטים עליו את הבהמות ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לעלות לרגל לא תאמר הואיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך: מתני' לא יקרב שלמים - אלא כונסו לכיפה ומת ומדרבנן ומשום גזירה דלקמן דודאי מסיני לא גמירי אלא ה' חטאות מתות: לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה - בגמ' מפרש לה: גמ' ואם זבח שלמים - ודריש להאי אם כמו אם בצירי: וחילופיה - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות: ת"ל אם על תודה - האי אם מרבה לכולהו דקרב להו ולא פליג ר"א: גזירה - אי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה אתי לשהוייה לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה. ובתודה ה"ט דלא גזר משום דתודה לא שכיחא כשלמים: היכי קתני - האי שלא יקרבו דקאמר ר"ש ריש מילתיה היא וה"ק לא נחלקו שיאמר ר"א לא יקרבו אלא ודאי יקרבו או סוף מילתיה היא וה"ק לא נחלקו דודאי לא יקרבו אפילו לרבנן מי מודה ר"א בהא דאישתכחן להון דרי אי לא (וולד וולד) אישתכחן להו דרי דאין אדם נזכר שמשלמים באו ואין לגזור שמא יראו אחרים שזה מקריבן וישהו את שלמיהן לצורך ולדות לגדל מהן עדרים: אקראי בעלמא הוא - ולא שכיח לשהותו כל כך:

ל"ל קרא והא הילכתא גמירי לה - וא"ת לימא כדלעיל קרא מיבעי ליה דיעבד ומקריב קאי עלה בעשה וי"ל דהא לא משמע ליה עשה כ"כ כמו רק: ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא דאמר קרא הוא בהווייתו יהא - ה"ג רש"י וקשה דהכא חזינן דבעי' ניתק מקרא ובפסחים פרק אלו עוברין (דף עג. ושם) איכא דבעי ניתוק משום גזירה (לפני כפרה אטו אחר כפרה) דהכי איתא אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי מאי איריא ניתק אפילו כי לא ניתק נמי ומשני גזירה (לפני כפרה אטו לאחר כפרה) וע"ק דהכא אמר דלשם עולה כשר הא אמר בכולי הש"ס דהלכה למשה מסיני כל שבחטאת מתה באשם רועה לכן נראה [לר"ת] דהלכה למשה מסיני נגמרה באשם דקריבה עולה והכא ל"ג ניתק אין לא ניתק לא אלא גרסינן אשם שניתק לרעיה ושחטו סתמא כשר לעולה דאמר קרא הוא בהווייתו יהא פירוש בהווייתו שהוא עתיד להיות דהיינו עולה ובאותה הוויה יהא מעתה ומש"ה אפילו סתם כשר לעולה דלא בעי עקירה ומיהו איצטריך ההלכה למשה מסיני דאי לאו הכי לא הוה ידעינן מה הויה אית בה וללשון דאמר [בפסחים] באלו דברים (דף עג.) ושחטו לשם עולה כשר פירוש משמע אבל סתמא לא יהא כשר דבעי עקירה מ"ט דאמר קרא הוא בהווייתו יהא פירוש בהווייתו שהיה עתה יהא דיעקרנו לעולה ומיהו אצטריך ההלכה למשה מסיני דאי לאו הכי לא ה"א שיהא כשר לעולה אפילו ע"י עקירה: אפילו ממרעייהו - פרש"י אפילו הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לא יאמר איני טורח אחריהם לבקשם באגם ולהוליכם אבל אמתין לי עד פעם אחרת לישנא אחרינא אפילו ממורגייהו כלומר אפילו הן דשין את התבואה במוריגים עכ"ל ולא נהירא שהרי אסור היה בעבודה ור"י מפרש מדארגייהו אפילו הן דלות בשר דסד"א כיון שהם תשושי כח אינו צריך להעלותם הואיל ואינו תחילת הקדש כגון ולדות ותמורות כי שמטו הבקר (שמואל ב ו) מתרגמינן ארי איתמריגו תורתא וה"ר יצחק בר שניאור פירש ממרעייהו אפילו ממקום שמותר לרעותה ולגדלה דהיינו בחו"ל דאין מגדלין בהמה בא"י וזו היא הדרשה דאיתא בספרי רק קדשיך אשר יהיו לך מכאן שמביאין קדשים מחו"ל יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שאין להן פרנסה במקומן כלומר אינן נאכלין במומן בחו"ל ומוציא אני את אלו שיש להן פרנסה במקומן כלומר שנאכלין במומן בחו"ל: רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב - ומדרבנן הוא כדמפרש בגמ' שמא יגדל ממנו עדרים עדרים: וחכמים אומרים יקרב - צ"ע חכמים היינו ת"ק: וחילופיה - היינו אבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות: אמר ר"א לא נחלקו על ולד [ולד] שלמים ועל ולד [ולד] תמורה שלא יקרב - בהא פליגי אמוראי בגמ' רבה אמר מסתברא שלא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו ורבי יהושע בן לוי אמר לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו ולפי דברי רבי יהושע בן לוי איכא ג' מחלוקות בדבר ת"ק דר"ש סבר אליבא דת"ק כולהו קרבי ולר"א כולהו לא קרבי ור"ש סבר דכ"ע אחר ולד ראשון דלא קרבי ולא פליגי אלא בולד ראשון ובגמ' מפרש טעמייהו:

תמורה יח.

Navigate the library