Temurah 30b · Talmud

מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת לִבְהֵמוֹת? אֲמַר לֵיהּ: לָא (נִישְׁמוֹט) [לִישְׁתְּמִיט] קְרָא לִכְתּוֹב ״אֶתְנַן זוֹנָה וָכֶלֶב״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִנַּיִן לְאֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה שֶׁמּוּתָּרִין? שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ — ״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן. אָמַר רָבָא: וְלַד הַנִּרְבַּעַת אֲסוּרָה, הִיא וּוְלָדָהּ נִרְבְּעוּ. נוֹגַחַת אֲסוּרָה, הִיא וּוְלָדָהּ נָגְחוּ. וְלַד מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — מוּתָּר. מַאי טַעְמָא? לְאִימֵּיהּ אַקְצְיַהּ, לְאִימֵּיהּ פָּלְחִי לַהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: וְלַד מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דְּנִיחָא לֵיהּ בְּנִיפְחֵיהּ. אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי, אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל, מְקוּדֶּשֶׁת. בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי טַעְמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: נִיחָא לֵיהּ גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה בְּנִיפְחֵיהּ, גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל — לָא נִיחָא לֵיהּ בְּנִיפְחֵיהּ. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמוֹהוּ״, כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ. גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל כְּתִיב: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ — בְּשָׂרוֹ אָסוּר, פִּרְשׁוֹ מוּתָּר. מַתְנִי׳ נָתַן לָהּ מָעוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — אָסוּר. נָתַן לָהּ מוּקְדָּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. עוֹפוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם הַמּוּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֵין אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן; עוֹף, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עָלָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכׇל נֶדֶר״ — לְהָבִיא אֶת הָעוֹף. כׇּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד טְרֵפָה לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כְּשֵׁירָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה — פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה — אֵין פּוֹדִין אוֹתָן, שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נָתַן לָהּ חִיטִּין וַעֲשָׂאָתַן סוֹלֶת, זֵיתִים וַעֲשָׂאָתַן שֶׁמֶן, עֲנָבִים וַעֲשָׂאָתַן יַיִן. תָּנֵי חֲדָא: אֲסוּרִים, וְתַנְיָא אִידַּךְ: מוּתָּרִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּנֵי גּוּרְיוֹן דְּמִן אַסְפּוֹרַק — בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית הִלֵּל סָבְרִי: ״הֵם״ — וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן, ״הֵם״ — וְלֹא שִׁינּוּיֵיהֶן. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״הֵם״ — וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן, ״גַּם״ — לְרַבּוֹת שִׁינּוּיֵיהֶן, וּלְבֵית הִלֵּל, הָכְתִיב ״גַּם״! ״גַּם״ לְבֵית הִלֵּל קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — פְּרָט לְפָרָה, שֶׁאֵין בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִין. מַאן חֲכָמִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: נָתַן לָהּ זָהָב, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין רִיקּוּעִין, אֲפִילּוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. נָתַן לָהּ מוּקְדָּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין כּוּ׳. וְיִהְיוּ מוּקְדָּשִׁין אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עוֹפוֹת שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, מוּקְדָּשִׁים שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכׇל נֶדֶר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנָּדוּר. טַעְמָא דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא, הָא לָא מַעֲטִינְהוּ קְרָא הֲוָה אֲמִינָא: כִּי יָהֵיב לַהּ מוּקְדָּשִׁין — חָל עֲלֵיהֶן אֶתְנַן וּמְחִיר? וְהָא לָאו מָמוֹנָא הוּא! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בְּמַמְנֶה עַל פִּסְחוֹ, וְרַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה״. הַחֲיֵיהוּ מִשֶּׂה, מִכְּדֵי אֲכִילָה וְלֹא מִכְּדֵי מִקָּח. רַבִּי אוֹמֵר: אַף מִכְּדֵי מִקָּח, שֶׁאִם אֵין לוֹ מַמְנֶה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ, וּמְעוֹתָיו חוּלִּין, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִקְדִּישׁוּ יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן. כָּל הָאֲסוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְכוּ׳. אָמַר רַב: כָּל הָאֲסוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים, וְתָנֵי עֲלַהּ: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת שֶׁעִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר ״עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא״, וְרַבָּנַן סָבְרִי ״לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא״, אֲבָל נִרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. רָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר. אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין. וְרָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: וְלַד נִרְבַּעַת אָסוּר, הִיא וּוְלָדָהּ נִרְבְּעוּ, וְלַד נוֹגַחַת אָסוּר, הִיא וּוְלָדָהּ נָגְחוּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר בִּיזּוּי מִילְּתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא. אֲבָל נִרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן חוּלִּין, הוֹאִיל וְהִשְׁתַּנּוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן חוּלִּין, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: בִּיזּוּי מִילְּתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: הוֹאִיל וְהִשְׁתַּנּוּ — מוּתָּרִין, אֲבָל נִרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין.

אין זנות לבהמה - דקתני מתני' אתנן כלב מותר: תניא נמי הכי מנין כו' - גרסי' לה. [מתניתין היא אלא משום דתני בברייתא מנין לאתנן כו' ומפרשה בהדיא להכי מייתי לה וגמגום ונ"ל דלא גרסינן לה]: ולד מוקצה ונעבד מותר - דלא אקצייה אלא לדידה ולא פלחא אלא לדידה: מתני' נתן לה מוקדשין - לא חייל עלייהו אתנן כדמפרש בגמ': נתן לה עופות - חולין הרי אלו אסורין שוב להקרבה: ולד טריפה לא יקרב - אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קא רבי: גמ' איספורק - שם מקום: לפרה - אדומה: וריקועין - ציפוי למזבח אם נתן לה זהב: אחורי בית הכפורת - דאמרינן בפ"ק דיומא (דף כא.) י"א אמה היו נותרים בעזרה אחורי חומת בית הכפורת דאפילו התם דקילא קדושתה אסור האתנן אם יש בנין לעשות והוא נתן לה אבנים באתננה: אתנן ומחיר חל עלייהו - כדרבינן במתני' לכל נדר להביא את העוף: בממנה על פסחו - הא דאיצטריך קרא למעוטיה כגון שהפריש פסחו ולאחר זמן אמר לזונה הבעלי לי והימני על פסחי באתנניך וכיון דאמר רבי רשאי אדם למנות אחרים אם יצטרך למעות לשום דבר אלמא ממונו הוא ואימא ליחול עליה אתנן להכי איצטריך לכל נדר להוציא הנדור: ואם ימעט - דריש הכי שנתמעט ביתו שאין לו מה שהוא צריך [לקנות לצורך פסח דהיינו] מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות: מכדי אכילה - אם נתמעט הבית מכדי אכילה יקבל חיותו ומזונו מן השה שאין לו מה שיאכל החייהו משה אם אין לו עצים לצלותו מכדי אכילה הוא והחייהו ולא החייהו משה: (ולא) מכדי מקח - שאם רוצה לעשות סחורה ונתמעט ביתו מכדי אותו מקח שאין לו מה ליתן בו אינו ממנה אחרים על פסחו בכך: עובר ירך אמו הוא - והוא עצמו נרבע: זה וזה גורם - הזכר שבא על בהמה זו והיא גרמו לולד שיבא והרי גרמוהו איסור והיתר דאביו מותר ואמו אסורה:

מנא הא מילתא דאמרי רבנן אין זנות לבהמה - דקתני במתני' אתנן כלב מותר לשון רש"י וקשיא וכי לא היה יודע דמתני' קרא דריש דב' ולא ד' ועוד מאי קמהדר לא לישתמיט כו' וכי (לא) היה ר"ל סברא חדשה שאינה במשנה ועוד כי מייתי ברייתא דב' ולא ד' אמאי לא מייתי מתני' דקתני נמי הכי ונראה למורי דודאי רב אחא מפרזיקא היה יודע המשנה והפסוק דב' ולא ד' והיה פשיטא ליה דאם היה נותן האתנן לכלבתא דאינו אתנן משום קרא דשנים ולא ארבעה אבל היה בעי להפך אם אדם נותן אתנן לזונה על מנת שילין כלבו אצלה אם ביאת כלב מיקריא ביאת זנות או לא ואע"ג דאין אתנן שאדם נותן לכלבתא אסור מ"מ אתנן שנותן כלב לאשה אסור ומשני לא לשתמיט תנא דליתני אתנן שנותן אדם לה ואתנן שהכלב נותן לה והלשון דחוק קצת ובתר הכי מייתי מן הברייתא דכי היכי דאמר דאין ביאת אדם בבהמה ביאת זנות כך אין ביאת בהמה באשה קרויה זנות וממתני' לא רצה להביא משום דמשנה אין דרכה לפרש אבל ברייתא אם היה אתנן אשה הנבעלת לכלב אסור היה לה לפרש וביבמות (דף נט:) מוכיח דמילתא דרב אחא נאמר על אשה שנבעלה לכלב דאיכא התם מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת ורבעה כלב כופרי מאחוריה בא מעשה לפני חכמי' והכשירוה ועל המעשה בעא רב אחא מפרזיקיא מנא הא מילתא: דניחא ליה בנפחותיה - תימה דהכא גבי נעבד אסרינן ולד נעבד ובמס' ע"ז (דף מו:) בעי המשתחוה לקמה סולת מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ומייתי הך מילתא דרבא דולד נעבד אסור ומשני התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידא באפיה אבל סולת מעיקרא חיטין והשתא סולת אלמא שרינן טפי בשינוי מבנולד וגבי אתנן הוי סברא דב"ש להפך דאמרו שינוי במקומו הוא עומד וחיטין ועשאן סולת אסורין ובולד מודו דשרי מדרשא דהם ולא ולדותיהם ויש טעם לחלק דודאי גבי עבודת כוכבים ולד אסור כדמפרש הכא דניחא ליה בנפחיה ודעתו להשתחוות לכל הנפח אבל משתחוה לקמה אין דעתו להשתחוות אלא למה שהוא רואה דהיינו את החיטין ולא את הסולת אבל גבי אתנן דעתה אעיקר והעילוי לפיכך גבי בהמה דדעת הזונה לבהמה ולא לולד וגבי קמה דעתה לסולת שהיא עיקר: רבי אליעזר אומר ולד טרפה לא יקרב - פרש"י אבל להדיוט ד"ה שרי דלא מגופה קא רבו ולא נהירא דבפ' אלו טרפות (חולין נח.) מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור והא דפליגי לגבוה (נמי שרי) להודיעך (כחן דרבנן) דאפי' לגבוה נמי שרו לכך נראה דאף להדיוט אסור והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה: אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין - פירוש זה וזה גורם מותר וקשה דשמעינן ליה לר' אליעזר דאית ליה בפרק כל שעה (פסחים כז.) זה וזה גורם אסור וי"ל דהתם מיירי בדבר שאסור אף להדיוט והכא מיירי באיסור גבוה לבד [וע' תוס' סנהדרין פ: ד"ה אלא]:

תמורה ל:

Navigate the library