תמורהל.
טוען את הדף…
רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. אִי רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה? נִיתְנֵי פְּנוּיָה! אַלְמָנָה אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבִנְיַן אָב הוּא — לָא נִיתַּסְרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵא לָךְ טָלֶה זֶה״ כּוּ׳. וְהָא שִׁפְחָה לְעֶבֶד מִישְׁרָא שַׁרְיָא! אָמַר רַב הוּנָא: אֶצְלוֹ קָאָמַר, וְהָא דְּקָתָנֵי ״עֶבֶד״ — לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא קָאָמַר. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לְעוֹלָם עַבְדִּי, וְכִי קָתָנֵי בְּעֶבֶד עִבְרִי. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? שִׁפְחָה לְעֶבֶד עִבְרִי מִישְׁרָא שַׁרְיָא! הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים, דְּתַנְיָא: אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים — אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים — רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מַתְנִי׳ וְאֵיזֶהוּ ״מְחִיר כֶּלֶב״? הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵולָיךְ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב״. וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד תִּשְׁעָה וָכֶלֶב, שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אָסוּר, וְשֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּר. אֶתְנַן הַכֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין — ״הֵן״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְחִיר כֶּלֶב״ — זֶהוּ חֲלִיפֵי כֶלֶב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם״. אֵימָא אֶתְנַן (זונה) [מַמָּשׁ], אִם כֵּן (לא קרב) הָווּ תְּלָתָא, ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ — וְלֹא שְׁלֹשָׁה! מִי קָאָמְרִינַן אֲנַן אֶתְנַן וּמְחִיר? אֶתְנַן וְלֹא מְחִיר קָאָמְרִינַן. אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וָכֶלֶב״, מִדִּכְתִיב ״אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״ — שְׁמַע מִינַּהּ. הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל כּוּ׳. [אַמַּאי]? נִיפּוֹק חַדא לַהֲדֵי כַּלְבָּא, וְהָנָךְ כּוּלְּהוּ לִישְׁתְּרוֹ! הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דִּטְפֵי דְּמֵי כֶלֶב מֵחַד מִינַּיְיהוּ, (והאי) [וְהָהוּא] טוּפְיָינָא דְּכֶלֶב שְׁדֵי בְּכוּלְּהוּ. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מוּתָּר כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אָשֵׁי:ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא כו' - בעילת זנות קרי זונה הלכך אתנן נמי אסור דאתנן זונה קרינא ביה ואנא דאמרי כרבנן: בנין אב הוא - אי נקט פנויה ה"א פנויה אין דליכא איסורא אבל כל אתנן של אשה האסורה לו לא ניתסר דהא כתיב בקרא זונה וסתם זונה היינו בפנוי ופנויה לר' אלעזר: ובנין אב הוא - ללמד שאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה אבל מאלמנה דאסירא ליה לכ"ג לא קמ"ל. ל"א הא מני דקתני אלמנה לכ"ג אתננה אסור ר"ע היא דאמר בפ' החולץ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הלכך כעריות דכריתות דמיין ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן מאי שנא דקתני כגון אלמנה אפי' פנויה נמי דהא רבא לא דריש להאי תועבה כאביי אף זונה נמי לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא הילך אתנן אבל בסתמא מתנה בעלמא הוא דלא הויא זונה בחדא בעילה בסתמא ודלא כר"א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי בסתמא אתנן הוא ואפילו פנויה: משרא שריא - ואמאי קאמרי רבנן דהוי אתנן הא ליתא תנא דאסר אתנן המותרת אלא ר' אלעזר לחודיה: אצלו - אצל הישראל עצמו ולדידיה אסורה שפחה: לישנא מעליא - ועבד היינו אבר המשמש כ"ש: שפחה לעבד עברי מישרא שריא - דכתיב משנה שכר שכיר עבדך שעובד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו: אין רבו מוסר לו כו' - דכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא ורבי דאמר לא הוי אתנן לית ליה האי סברא דודאי אפי' אין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה כנענית: יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית - בעל כרחו של עבד דגזירת הכתוב היא דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בעל אשה הוא וכתיב בתריה אם אדוניו יתן לו אשה וגו': מתני' שכנגד הכלב אסורין - להקרבה דמחיר כלב הן: אתנן כלב - הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי: מחיר זונה - שהחליף טלה בזונה וקנתה לשפחתו באותה טלה: ולדותיהן - דמחיר ואתנן: מותרין - שנאמר שניהם ולא ולדותיהן: גמ' ולא רבית במחיריהם - אלמא מחיר היינו דמים: אימא אתנן - ממש דהא מחיר כלב היינו אתנן: ומשני שנים ולא ג' - [היינו אתנן זונה ואתנן ומחיר כלב]: ומחיר כלב כתיב - כלומר מדכתיב וי"ו גבי ומחיר מוסיף על ענין ראשון ובין חליפיו ובין אתננו אסור: מחד מינייהו - שאין באותן שכנגדו שום טלה ששוה דמי הכלב דהשתא דמי הכלב מעורבין בכולהו. כגון שאותן שכנגדו שוה כל חד וחד דינר דהוו עשרה דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל חד דינר חסר מעה דהיינו תשעה דינרין פחות תשעה מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות הרי י' דינרים נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו. לשון ירושלמי כגון דשוי לכל חד וחד מאותן שכנגדו ארבע זוזי ופלגי חומשא דזוזא דהוו להו בין כולהו מ"א זוזא ואותן שעמו לא שוו כל חד אלא ד' זוזי דהוו שלשים ושש זוזי וכלבא שוי חמשא והוו מ"א נמצא בתשעה מעשרה שכנגדו בכל אחד חצי חומש מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו:ואידך לישתרו - פירוש מטעם ברירה והשתא ניחא לפר"י דפסק הילכתא בכולי הש"ס דיש ברירה אבל לר"ת דפסק הילכתא דאין ברירה היכי פריך כ"כ בפשיטות ואידך לישתרו וי"ל משום דאיכא תנאי דאית להו ברירה פריך ליה ממתני' דלא כוותיה מיתוקמא יש לתמוה דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק לכן בההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר וסומך על ברירה ולומר שזהו החולין שהוא שותה וכן ההיא דג' שלקחו קיניהן בשותפות ומתה אחת מהן דפריך הש"ס בפשיטות במס' יומא (דף נה:) ונשקול ד' זוזי ונישדינהו ואידך לישתרו משום ברירה וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן (זבחים דף ע:) ימותו ואמאי נהי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לישתרו ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה: [ועי' היטב תוספות בכורות נו: ושייך לדף נז. ד"ה לברור וע"ע תוספות סוטה יח. ד"ה חזר]