Yoma 8a · Talmud

וּמָה צִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְכָּרָה אַחַת, אָמְרָה תּוֹרָה: ״עַל מִצְחוֹ תָּמִיד״ — שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. תְּפִילִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר תָּמִיד מְרַצֶּה, וְהָא כְּתִיב ״עַל מִצְחוֹ וְנָשָׂא״! הָהוּא לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא. וְרַבִּי יְהוּדָה לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״עַל מִצְחוֹ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, תִּיפּוֹק לֵיהּ מֵ״עַל מִצְחוֹ״? אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, ״עַל מִצְחוֹ וְנָשָׂא״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר לָךְ: רָאוּי לַמֵּצַח מְרַצֶּה, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמֵּצַח אֵינוֹ מְרַצֶּה. לְאַפּוֹקֵי נִשְׁבַּר הַצִּיץ, דְּלֹא מְרַצֶּה. וּלְרַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁבַּר הַצִּיץ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״מֵּצַח״ ״מִצְחוֹ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״מֵצַח״ ״מִצְחוֹ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. נֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה מִכׇּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה, כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: טוּמְאָה הֶיתֵּר הִיא בְּצִיבּוּר. וְתִסְבְּרָא? אִי סָבַר רַבִּי יוֹסֵי הֶיתֵּר הִיא בְּצִיבּוּר — הַזָּאָה כְּלָל לְמָה לִי? אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָנֵי תַּנָּאֵי סָבְרִי טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי לָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה? וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ — הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה — כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי וְטוֹבֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹרֵד וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף. וְקַיְימָא לַן דְּבִטְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה קָא מִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְהָנֵי תַּנָּאֵי אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקְּשִׁינַן הַזָּאָה לִטְבִילָה, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לָא מַקְּשִׁינַן הַזָּאָה לִטְבִילָה. וְרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים? אִי מַקֵּישׁ הַזָּאָה לִטְבִילָה — אֲפִילּוּ כֹּהֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי, אִי לָא מַקֵּישׁ הַזָּאָה לִטְבִילָה — אֲפִילּוּ כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה נָמֵי לָא! לְעוֹלָם לָא מַקֵּישׁ, וְכֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מַעֲלָה בְּעָלְמָא. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אֵין בֵּין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא

אחד זה ואחד זה - דיוה"כ ופרה: שלישי ושביעי - לפרישתו: כהן השורף כו' - לקמיה מפרש טעמיה: דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור - ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי: ור' יוסי סבר היתר היא בציבור - דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים: הזאה כלל למה לי - בתורת שלישי ושביעי: טבילה בזמנה מצוה - דכתי' [במדבר יט] וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה: לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה - והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ"ג (דף סב.): לא ירחץ - שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם את שמם (דברים י״ב:ג׳) וסמיך ליה לא תעשון כן וגו: טבילה של מצוה - טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו: כורך עליו גמי - להגין עליו חוזק שטף המים: וקיימא לן - במסכת שבת (דף קכ:) דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר' יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר: לא מקשינן - הזאה בזמנה לאו מצוה היא וכי כתיב שלישי ושביעי שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה לית לן בה:

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת - תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ואין לתרץ דה"נ כתיב שדי בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד' י' לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ונ"ל דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה: ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור - תימה לי א"כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה וי"ל דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא: אי סבר רבי יוסי טומאה היתר היא בציבור הזאה כלל למה לי - גבי יוה"כ תימה לי לימא דאיצטריך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה"כ דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה וי"ל דהנ"מ היכא דנטמא בידו טומאה ודאית כדלעיל אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר היא בציבור לא הוה מצרכי' מידי אפילו בדיחיד כגון אילו של אהרן כיון דחשיב כקרבן ציבור לדחות שבת וטומאה: וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה כו' - לא הוה מצי לשנויי ההיא דלעיל רבי יוסי בר' יהודה היא דסבירא ליה בפרק המפלת (נדה דף כט.) לאו מצוה היא וכה"ג משני לקמן שילהי מכילתין (דף פח. ושם) וי"ל דכיון דפליג בהדיה ר"מ שמע מינה דרבי יוסי בר חלפתא הוא שהיה חבירו בר פלוגתיה: דכולי עלמא להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה - ר"ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אע"ג דאמר בפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) שמע מינה תלת שמע מינה טבילה בזמנה מצוה אין הלכה כן אלא כרבי יוסי בר' יהודה דאמר התם דיה טבילה באחרונה שהרי מעשים בכל יום שאין לך טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום ובפרק בתרא דנדה (דף סז: ושם) אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם ור"ח פסק כב"ש וב"ה דפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) דסברי טבילה בזמנה מצוה ולאו ראייה היא מדסברי ב"ש וב"ה הכי שיהא הלכה כן דודאי ר' יוסי בר' יהודה לא פליג עלייהו אלא ס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה א"כ מצי למימר דהלכתא כר' יוסי ברבי יהודה ומה שעשה רבינו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ארבע גדילים יתד על אזניך תכסה הגדולים מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן כמו שיסד על סתם נסקלים דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו והיינו כר"א דפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) כל הנסקלין נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודת כוכבים ומהא דאמר בשמעתא דכולי עלמא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אין להביא ראיה דלא הוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דא"כ מאי טעמא דר"מ ועוד ר' יוסי נמי על כרחך סבר טבילה בזמנה מצוה כדשמעינן ליה גבי מי שהיה שם כתוב על בשרו: מקשינן הזאה לטבילה - תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ועל כרחך הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמועינן הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דג' כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ איצטריך לאשמועינן דתכף להזאה טבילה ושמע מינה דטבילה בזמנה מצוה ולמאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה איכא למימר דדריש להאי קרא כדקא דריש ליה בפרק האומר בקידושין (דף סב. ושם) דקאמר וחטאו ביום השביעי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל בתרומה בחד נמי סגי קא משמע לן והא דקאמר התם והזה הטהור על הטמא למה לי אצטריך סד"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט ימי טהרה אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי קמ"ל יש לפרש אפילו למ"ד אין הזאה בזמנה מצוה ואו או קאמר ברביעי או בשמיני כלומר סד"א אי עבד הזאה קמייתא ברביעי והשניה בשביעי או קמייתא בשלישי כמשפטה ובתרייתא בשמיני קמ"ל דבעינן שיהא ד' ימים בין הזאה להזאה לא פחות ולא יותר וכן פירש רש"י התם:

יומא ח.

Navigate the library