יומאלב:
טוען את הדף…
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, קַל וָחוֹמֶר: מָה בִּגְדֵי זָהָב שֶׁאֵין כֹּהֵן נִכְנָס בָּהֶן לִפְנַי וְלִפְנִים — טָעוּן טְבִילָה, בִּגְדֵי לָבָן שֶׁנִּכְנָס בָּהֶן לִפְנַי וְלִפְנִים — אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן טְבִילָה! אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְבִגְדֵי זָהָב שֶׁכֵּן כַּפָּרָתָן מְרוּבָּה! אֶלָּא, נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי. אָמַר רַבִּי: מִנַּיִן לְחָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין שֶׁטּוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּתֹנֶת בַּד קוֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכׇּל הַמְשַׁנֶּה מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה שֶׁטָּעוּן טְבִילָה. אַשְׁכְּחַן מִבִּגְדֵי זָהָב לְבִגְדֵי לָבָן, מִבִּגְדֵי לָבָן לְבִגְדֵי זָהָב מִנַּיִן? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, קַל וָחוֹמֶר: מָה בִּגְדֵי לָבָן שֶׁאֵין כַּפָּרָתָן מְרוּבָּה — טְעוּנִין טְבִילָה, בִּגְדֵי זָהָב שֶׁכַּפָּרָתָן מְרוּבָּה — אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין טְבִילָה? אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְבִגְדֵי לָבָן שֶׁכֵּן נִכְנָס בָּהֶן לִפְנַי וְלִפְנִים! הַיְינוּ דְּקָתָנֵי, וְאוֹמֵר: ״בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וּלְבֵשָׁם״. וְחָמֵשׁ עֲבוֹדוֹת הֵן: תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּבִגְדֵי זָהָב, עֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי לָבָן, אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם בְּבִגְדֵי זָהָב, כַּף וּמַחְתָּה בְּבִגְדֵי לָבָן, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּבִגְדֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁכׇּל טְבִילָה וּטְבִילָה צְרִיכָה שְׁנֵי קִידּוּשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָשַׁט ... וְרָחַץ״, ״וְרָחַץ ... וְלָבַשׁ״. הַאי בִּטְבִילָה כְּתִיב! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִטְבִילָה, דְּנָפְקָא לֵיהּ: מִ״בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְקִידּוּשׁ. וְלִיכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן קִידּוּשׁ! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּטְבִילָה כְּקִידּוּשׁ, מָה קִידּוּשׁ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, אַף טְבִילָה בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה, קִידּוּשׁ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּרַבִּי מַפְּקָא מִדְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַפְּקָא מִדְּרַבָּנַן. מַפְּקָא מִדְּרַבָּנַן, דְּאִילּוּ רַבָּנַן אָמְרִי: כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ, וְאִיהוּ אָמַר: כְּשֶׁהוּא פּוֹשֵׁט מְקַדֵּשׁ. וּמַפְּקָא מִדְּרַבִּי מֵאִיר: דְּאִילּוּ רַבִּי מֵאִיר אָמַר: הָךְ קִידּוּשׁ בָּתְרָא כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ, וְאִיהוּ אָמַר: כְּשֶׁהוּא פּוֹשֵׁט מְקַדֵּשׁ. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ שֵׁנִי שֶׁלּוֹבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. מַאי טַעְמָא, דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא גִּישָׁה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר לְבִישָׁה וְגִישָׁה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: לָא רַב חִסְדָּא אִית לֵיהּ דְּרַב אַחָא, וְלָא רַב אַחָא אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. דְּאִם כֵּן, לְרַבִּי הָווּ לְהוּ חֲמֵיסַר קִידּוּשִׁין. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד קְרָצוֹ וְכוּ׳. מַאי קְרָצוֹ? אָמַר עוּלָּא: לִישָּׁנָא דִקְטָלָא הוּא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַאי קְרָא: ״עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא״. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: ״מַלְכוּ יָאֲיָא הֲוָת מִצְרַיִם עַמְמִין קָטוֹלִין מִצִּיפּוּנָא יֵיתוֹן עֲלַהּ״. קְרָצוֹ בְּכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: בְּרוֹב שְׁנַיִם. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּרוֹב שְׁנַיִם. וְאַף רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר בְּרוֹב שְׁנַיִם, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ, לָמָּה שָׁנִינוּ: רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה? לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ וּמֵירַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ, וְקִיבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ. יָכוֹל לֹא מֵירַק — יְהֵא פָּסוּל. יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל?! אִם כֵּן הָוְיָא לֵיהּ עֲבוֹדָה בְּאַחֵר, (וּתְנַן): כׇּל עֲבוֹדוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָן כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא בּוֹ! הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן,כפרתן מרובה - שמשמש בהן כל ימות השנה אבל עבודת פנים דיום הכפורים אינה מכפרת אלא על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ז:): נפקא ליה מדרבי - כתונת בד קדש ילבש ורחץ במים ולבשם: א"ר וכו' - לפרושי מתניתא דלעיל קא מהדר: היינו דקתני - במילתא דרבי ואומר בגדי קדש הם והכי דריש ליה תלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש בו ביום טעונין טבילה ובגדי זהב גם הם קדש: האי בטבילה כתיב - דהא כתיב בשרו: הכי גרסינן אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קדש הם תנהו לענין קידוש: הא קמ"ל - מדאפקי' בלשון טבילה דילפינן טבילה מיניה: מה קידוש במקום קדוש - כדכתיב בה במקום קדוש אף טבילות הבאות מחמת מחלפות היום במקום קדוש אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא: ור' יהודה - דמפקא ליה להאי קרא לטבילת בגדי זהב לא דריש בגדי קדש הם קידוש מנא ליה: אמר רב חסדא כו' - קסבר רב חסדא דוקא א"ר ופשט ורחץ ורחץ ולבש שני קידושין בין פשיטה ולבישה אחד לפני טבילה ואחד לאחריה קודם לבישה: מפקא מדר' מאיר - מוצאת היא מכלל דבריו של ר"מ לא סבירא ליה כר"מ דאע"ג דאמרינן במתניתין פשט וקידש ידיו ורגליו דס"ל קידוש שלפני הטבילה אחר פשיטה הוא פליג עליה מיהא בקידוש שני דקאמר אחר לבישה הוא כדקתני ברייתא דר"מ לעיל לבש קידש ידיו ורגליו: הכל מודים - ואפילו רבי שהקידוש הסמוך לפני העבודה כשהוא לבוש מקדשו: לא רב חסדא - דאמר מילתיה דרבי דוקא בעי שני קידושין בין פשיטה ללבישה: אית ליה דרב אחא - דאמר קידוש אחר לבישה בעינן: לא רב אחא - דבעי קידוש סמוך לעבודה: אית ליה דרב חסדא - דבעי לרבי שני קידושין כשהוא ערום דאם כן דאית להו בהדדי הוו ליה לרבי ג' קידושין בכל טבילה ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא [לבוש]: ברוב שנים - הכשר שחיטה בצמצום: וכי מאחר ששנינו - בשחיטת חולין ורובו של אחד כמוהו ממילא שמעינן רוב שנים כשנים: למה שנינו - בצדה רוב אחד בעוף וכו': יכול יהא פסול מדרבנן - הואיל וכל עצמו לדם הוא צריך פסול וכי תנן רובו של אחד כמוהו בחולין תנן:תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו מה בגדי זהב כו' - תימה ותנא דבי רבי ישמעאל גופיה הכא גמר בגדי לבן מבגדי זהב ולקמן תנא דבי רבי ישמעאל [איפכא וי"ל דתנא דבי רבי ישמעאל] גמר טבילה מבגדי לבן לבגדי זהב כר"י ומבגדי זהב לבגדי לבן כרבי וקאמר למה לי תרי קראי ניכתוב חד וניתי אידך מיניה והיינו דקא דייק הי ניכתוב אי כתב בבגדי זהב לא אתו בגדי לבן בקל וחומר ומה בגדי זהב וכו' דאיכא למיפרך וכן איפכא: נפקא ליה מדרבי אלעזר ברבי שמעון - ואם תאמר אם כן מאי איצטריך לעיל למימר דר"י נפקא ליה מדרבי טבילה בבגדי לבן ניתי נמי מדר' אלעזר ברבי שמעון להיקישא דמקיש פשיטה ללבישה ונימא הכי מה לבישה דבגדי זהב שהוא לובש טעון טבילה כדנפקא ליה לר"י מורחץ אף בגדים שהוא פושט (בהם) שהם של לבן כשהוא לובשן יהא טעון טבילה וי"ל אי אמרינן היקישא כי האי גוונא אז לא מצינו למיגמר מיניה קידוש לפשיטה דנימא הכי מה שהוא לובש שהם של זהב כשהוא לובשן טעון קידוש אף של לבן שהוא פושט כשהוא לובשן טעון קידוש ולא צריכא להאי דרשא דהאי קידוש ללבישת בגדי לבן מק"ו אתיא כמו קידוש לבגדי זהב וא"כ לא הוה דרשינן היקישא אלא לטבילת בגדי לבן אבל קידוש לפשיטה לא הוה נפקא לן הילכך איצטריך קרא לטבילה וממילא דרשינן היקישא לקידוש כדאמרן לעיל: אם כן הויא לה עבודה באחר - ה"נ הוה מצי למיפרך אם כן הוי לה שחיטה בשנים כיון דאם לא מירק פסול ואם שנים שוחטין זבח אחד אפילו בזה אחר זה פסול כדמוכח בפרק השוחט (חולין דף כט.) וא"ת ומאי קשיא ליה מעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי (לקמן יומא דף מב.) איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר ואפילו מאן דפוסל היינו דוקא פרו דאתי לחובת היום דקאי עליה אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יום הכפורים לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא ויש לומר דמכל מקום פסול מדרבנן וי"מ משום דמריקה צורך קבלה ולא נהירא דמי עדיף מיעוט סימן בתרא מרוב קמא ועוד י"מ כיון דהא דאמר שחיטה לאו עבודה היא היינו כמו שפירש רבינו יעקב מאורליינ"ש לפי שנוהגת אף בחולין והאי מירוק אינו מעכב' בחולין א"כ הוי עבודה ולא יהא כשר אלא בו: