Yoma 50a · Talmud

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לְרַבִּי אַמֵּי: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר״! שֶׁיּוֹצִיא אֶת כּוּלּוֹ. ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת״, אָמַר רַב פָּפָּא: בְּעוֹר וּבָשָׂר וָפֶרֶשׁ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בְּדָם. מָר סָבַר: דָּם אִיקְּרִי פַּר, וּמָר סָבַר: דָּם לָא אִיקְּרִי פַּר. אָמַר רַב אָשֵׁי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר דָּם אִיקְּרִי פַּר, דִּכְתִיב: ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר״, אַטּוּ בְּקַרְנֵיהּ מְעַיֵּיל לֵיהּ?! אֶלָּא בְּדָמוֹ, וְקָרֵי לֵיהּ ״פַּר״. וְאִידַּךְ? בַּמָּה הוּכְשַׁר אַהֲרֹן לָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ — בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ הִיא, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ לְמִיתָה אָזְלָא! אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרָבָא: אָמְרִי תַּלְמִידָיךָ, אָמַר רַב עַמְרָם: חַטַּאת צִבּוּר הִיא, וְלָא לְמִיתָה אָזְלָא. דִּתְנַן, אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפֶסַח — דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה. לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּצִבּוּר? וּלְטַעְמָיךְ, דְּקָתָנֵי: אָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב: וַהֲלֹא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וַחֲגִיגָה — דְּקָרְבַּן צִבּוּר, וְאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה! מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּיָחִיד! אֶלָּא: לְתַנָּא קַמָּא קָא מַהְדַּר לֵיהּ, דְּשַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: קׇרְבַּן צִבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה, וְקָרְבַּן יָחִיד אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: קׇרְבַּן יָחִיד כְּלָלָא הוּא? וַהֲלֹא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפֶסַח — דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! וְאָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב: קׇרְבַּן צִבּוּר כְּלָלָא הוּא? וַהֲלֹא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וַחֲגִיגָה — דְּקָרְבַּן צִבּוּר הוּא, וְאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה! אֶלָּא, נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בִּידָךְ: כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ — דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ — אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה וַאֲפִילּוּ בְּצִבּוּר. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. אֲמַר לֵיהּ: מַאי פַּר — פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר. וְהָא ״שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים״ קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי — אַדְּשָׂעִיר. וְהָתַנְיָא: פַּר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. לָא תֵּימָא: ״שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה״, אֶלָּא אֵימָא: ״שֶׁאֵין חַטַּאת הַשּׁוּתָּפִין מֵתָה״. וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּלָא מַיְיתוּ כֹּהֲנִים פַּר בְּהוֹרָאָה. תָּא שְׁמַע, דְּבָעֵי רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר):

והוציא את כל הפר - אלמא לאחר שחיטה פר קרי ליה: שיוציא את כולו - תירוצא הוא כלומר לאו דאיקרי פר אלא הכי קאמר יוציא את כל הנשאר ממנו: ואת פר החטאת - קושיא הוא והכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) ואת פר החטאת גבי יום הכפורים ולאחר מתן דמו משתעי קרא להוציאם לשריפה: בעור ובשר ופרש - היכא דמשתעי קרא בגוף הפר שעורו ובשרו ופרשו כולן יחד כי התם כולי עלמא לא פליגי דמיקרי פר: כי פליגי - לגבי ביאת פנים שאינו מכניס שם אלא הדם: במה הוכשר לבא - מה יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס יביא פר חי לעזרה ויעשה עבודות שבענין: ותיפוק ליה - בעיין דבעינן לעיל דעל כרחין אין אחר נכנס בשחיטתו דהא חטאת שמתו בעליה היא: חטאת צבור היא - הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא (ועל כל קהל ישראל) דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ובעד כל קהל ישראל) (שם): אמר לו רבי מאיר - במס' תמורה (דף יד.) היא: לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור - לאו מכלל דשמעיה לתנא קמא דאמר דצבור היא והיינו טעמא דדחי: אמר לו רבי יעקב - לתנא קמא דר' מאיר תרוייהו לחד תנא קמהדרי דאמר קרבן צבור דוחה קרבן יחיד אינו דוחה: חגיגה - מפרש לקמיה מאי טעמא קרי ליה קרבן צבור: חביתי כהן גדול - זמנן קבוע בכל יום כתמיד חגיגה אין זמנה קבוע לדחות שבת שהרי יש לה תשלומין כל שבעה: כולן ימותו - דהויא לה חטאת שכפרו בעליה וחמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעברה שנתה: לנדבה - לקיץ המזבח והיא קרויה נדבת צבור ובאה מן המותרות של כל הרועות האמורות בכל מקום: שאין חטאת צבור מתה - וכי גמירי חמש חטאות מתות ביחיד גמירי: ה"ג והתניא פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים: שאין חטאת השותפין מתה - דרבי שמעון סבר חמש חטאות המתות בחד מקום אגמרינהו רחמנא למשה מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן השותפות עושה תמורה דכתיב ואם המר ימיר (ויקרא כז) לשון יחיד אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין אפילו המצויות בהן והכי מפרש בהוריות (ו.): ומאי נפקא מינה - כיון דסוף סוף לאו למיתה אזיל ושפיר תריץ רב עמרם לעיל להא דקשיא לן תיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא מאי נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב עמרם ממאי דקרייה חטאת צבור ולאוקמי' בחטאת השותפין: דלא מייתי כהנים פר בהוראה - כלומר בבעיין ודאי מודינן דמתרצי בין אי איקרי חטאת צבור בין אי איקרי חטאת השותפין אבל לא ניחא ליה לרבא לקרותן צבור כדי שלא יאמרו התלמידים שאם הורו בית דין של כהנים לעבור על אחת מן המצות ועשו כהנים על פיהם שיהו מביאין פר העלם דבר כאחד מכל השבטים דקיימא לן (הוריות דף ה:) שבט אחד איקרי קהל כהנים ודאי לאו איקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה:

איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי והוציא את כל הפר - הכא משמע דלמאן דאמר אפילו בדמו של פר מיקרי פר אפילו לאחר זריקה דהאי קרא לאחר זריקה איירי והא דפריך לעיל גבי פסח עד שיזרק מיבעי ליה לאו משום דלאחר זריקה לא מיקרי שה אלא משום דבתר זריקה דכבר נעשה עיקר כפרה במה יהא נמנה עליו ותו לא מיקרי בעליו: ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת - והכא ליכא למימר שיוציא את כולו כל מה שנשאר מן הפר שהיה כבר דהא לא כתב כל כדכתיב בפר כהן משיח והא דלא פריך מולקח מדם הפר דהא איצטריך לכדדרשינן בפ"ב דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר מדם הפר הפר שהיה כבר פירוש מחיים: חטאת צבור היא ולאו למיתה אזלא - תימה לי אכתי תיקשה ליה נהי דלא אזלא למיתה הא רועה היא דהא ר"ש דאמר לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר ירעו עד שיסתאבו ונראה לי דיש לומר דההיא רעייה דרבנן היא ולא גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו בעליה באחר לגמרי כיון דכיוצא בה בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי שהרי אחיו הכהנים קיימין ועוד דכהן גדול אחר ממונה תחתיו דלא דמו למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו: פר העלם של צבור ושעירי עבודת כוכבים - בכל דוכתא נקט פר לשון יחיד ושעירי עבודת כוכבים לשון רבים ותימה הוא אמאי אי כמאן דאמר בפ"ק דהוריות (דף ה.) דכל שבט ושבט מביא שעיר בעבודת כוכבים ולהכי נקט לשון רבים אם כן נימא נמי פרי העלם דבר דסבירא ליה דבשאר מצות כל שבט ושבט מביא פר ונראה לי דסבירא ליה כל שבט ושבט מביא שעיר והא דלא נקט פרי העלם דבר משום דלא פסיקא ליה דאתי למיטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בעבודת כוכבים וזה אינו דההיא עולה הוי הלכך נקט פר דלא ניתו למיטעי: והתניא פר של יום הכפורים ושעיר של יום הכפורים כו' - ה"ג רש"י ובספרים ישנים יש והא קתני ולהכי ל"ג ליה דוהא קתני משמע והא קתני בברייתא דאייתינן כבר וזה אינו דאי מיתני' הכי פר של יוה"כ ושעיר של יום הכפורים במאי טעי מעיקרא דשני ליה אשעיר אלא ודאי והתניא גרסינן וברייתא אחריתי היא בעלמא דתניא הכי ולאו ההיא דלעיל היא: ונפקא מינה דלא מייתו כהנים פר בהוראה - הא דלא קאמר דנפקא מינה לאהדורי אטהורים דאי קרבן צבור הוא לא מהדרינן למ"ד טומאה הותרה היא בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק (דף ו:) דדווקא בצבור היתר היא ותו לא לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא סבירא ליה התם טומאה היתר היא בצבור וי"ל משום דר"ש קאמר הכא אין חטאת צבור מתה וצריך להגיה נמי בדבריו אין חטאת שותפים מתה ולדידיה לא נפקא מינה מידי לענין טומאה דסבירא ליה בפרק קמא (דף ו:) טומאה דחויה היא בצבור:

יומא נ.

Navigate the library