יומאנב:
טוען את הדף…
״שְׂאֵת״. ״מְשׁוּקָּדִים״. ״מָחָר״. ״אָרוּר״. ״וְקָם״. וְהָתַנְיָא: הוּא יוֹסֵף אִישׁ הוּצָל, הוּא יוֹסֵף הַבַּבְלִי, הוּא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, הוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל, וּמָה שְׁמוֹ — אִיסִי בֶּן עֲקִיבָא שְׁמוֹ. בִּדְאוֹרָיְיתָא — לֵיכָּא, בְּדִנְבִיאֵי — אִיכָּא. וּבִדְאוֹרָיְיתָא לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּבָעֵי רַב חִסְדָּא: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת כְּבָשִׂים וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים פָּרִים״ — אוֹ דִילְמָא אִידֵּי וְאִידֵּי פָּרִים! לְרַב חִסְדָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ, לְאִיסִי בֶּן יְהוּדָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ. מַתְנִי׳ הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וּפְנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן — הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרוֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן — נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, מִי הֲווֹ פָּרוֹכֶת? אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, מִי הֲוָה אָרוֹן? וְהָתַנְיָא: מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן — נִגְנְזָה עִמּוֹ צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּשְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְאַרְגַּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁיבוֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ״. וּמִי גְּנָזוֹ — יֹאשִׁיָּהוּ גְּנָזוֹ. מָה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ? רָאָה שֶׁכָּתוּב: ״יוֹלֵךְ ה׳ אוֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ״, עָמַד וּגְנָזוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכׇל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה׳ תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״שָׁמָּה״ ״שָׁמָּה״, וְאָתְיָא ״דּוֹרוֹת״ ״דּוֹרוֹת״. וְאָתְיָא ״מִשְׁמֶרֶת״ ״מִשְׁמֶרֶת״. לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וּמַאי ״הִגִּיעַ לָאָרוֹן״ — מְקוֹם אָרוֹן. וְהָא קָתָנֵי: נָתַן אֶת הַמַּחְתָּה לְבֵין שְׁנֵי הַבַּדִּים! אֵימָא: ״כְּבֵין שְׁנֵי הַבַּדִּים״. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים. תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר צוֹבְרָהּ. תָּנֵי חֲדָא: צוֹבְרָהּ פְּנִימָה שֶׁהִיא חוּצָה לוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: צוֹבְרָהּ חוּצָה שֶׁהִיא פְּנִימָה לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: תַּנָּאֵי הִיא. וְאָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פְּנִימָה שֶׁהִיא חוּצָה לוֹ — דִּתְנַן, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ: הִזָּהֵרשאת - הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד׳:ז׳) ולשון סליחה הוא או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא: משוקדים - ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה) או משוקדים כפתוריה ופרחיה: מחר - וצא הלחם בעמלק מחר (שם יז) או צא והלחם בעמלק מיד ומחר אנכי נצב והיום אי אתה צריך לתפלתי: ארור - וברצונם עקרו שור (בראשית מ״ט:ז׳) ארור שור של שכם שהוא מארור כנען או ארור אפם כי עז: וקם - הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים ל״א:ט״ז) וכאן רמז לו תחיית המתים או וקם העם הזה וזנה: ויעלו עולות כבשים - ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דילמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא בטעם עולות אלא טעם גרש ויעלו עולות כדי שיתחבר לשל אחריו: מתני' החיצונה פרופה מן הדרום - רבנן קאמרי לה: פרופה - ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה ועומדת: מהלך ביניהן - נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון: הגיע לצפון - ומשנכנס לתוך החלל הפך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהם באמצע החלל כדאמר מר (ב"ב דף צט.) ארון שעשה משה היה לו אויר עשרה אמות בבית קדשי הקדשים לכל רוח ורוח: מהלך לשמאלו עם הפרוכת - שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרוכת היתה לו למזרח החלל לבין שני הבדים והבדים היו ארוכים עד הפרוכת ראשן אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום ואורך אמתים וחצי של ארון ביניהן: דרך כניסתו - כשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון פניו כלפי דרום כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון: בבית החיצון - בהיכל: גמ' מי הוו פרוכת - אמה טרקסין הוה: תשימו בארגז מצדו - אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז: יולך ה' אותך - ודאג שמא יגלה לבבל: תנו את ארון הקדש בבית - והא התם קאי אלא גניזה היא: אתיא שמה שמה וכו' - כתיב בארון אשר אועד לך שמה (שמות ל׳:ו׳) וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר (שם טז.) ואתיא צלוחית מצנצנת המן: דורות דורות - כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם (שם) וכתיב בצלוחית שמן משחת קודש יהיה זה וגו' (שם ל) ואתיא מקלו של אהרן מצנצנת במשמרת משמרת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז): כבין שני הבדים - כאילו היו שם ונותנה ביניהם: תנן - מתני' כמ"ד בברייתא דלעיל [יומא דף מט:] צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא: תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו - מתחיל לצוברה בראש המחתה של צד פנים שאותו ראש המחתה אינו לצד ידו והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה עד ראש המחתה השני אשר אצל בית ידה: ותניא אידך - מתחיל לצוברה בראש הפונה חוצה לצד ההיכל שהיא פנימה לו בצד גופו והולך וצובר תמיד הלאה עד ראש המחתה השני:שאת משוקדים מחר ארור וקם - תימה הוא דלא נקטינהו כסדר שהן כתובים בתורה והכי הוה ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם וא"ת אמאי לא דרשינהו להו לפניהם ולאחריהם כמו בנשך ובמרבית (ויקרא כה) דדרשינן ליה בפרק איזהו נשך (ב"מ סא.) לפניו ולאחריו וכמו ורחץ דדרשינן ליה בפ' אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לא:) אופשט ואולבש י"ל גבי שאת אי קאי אאם תיטיב אז הוא לשון סליחה ואי קאי אואם לא תיטיב אז הוא לשון נשיאות עון וכן ארור אי קאי אשור אז קאי אשכם שהוא כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קלל אפם וכן מחר אי קאי אמלחמה ואנכי נצב על ראש הגבעה היום להתפלל קודם המלחמה כדכתיב היערוך שועך לא בצר (איוב לו) או קאי אאנכי נצב מחר להתפלל וכן וקם ולפי שאין פירושם שוה ע"כ אין להם הכרע אבל אמשוקדים קשה וי"ל משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה וקרא אחרינא מוכחא דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע והא דפליגי תנאי בזבחים בפ' שני (דף כד.) גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן (ויקרא ד) דאיכא דמוקי באצבעו אלקיחה ואיכא דמוקי אנתינה ואיכא דמוקי אתרוייהו יש לפרש טעמא דמאן דמוקי ליה אתרוייהו משום דפשטא דקרא אלקיחה דלפניו קאי ומוקמינן ליה נמי אנתינה כדאשכחן במלואים כדכתיב ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנות המזבח באצבעך (שמות כט) והתם על כרחך קאי אנתינה ומאן דלא מוקי ליה אלא אלקיחה כמשמעותיה ומאן דמוקי ליה אנתינה יליף ממלואים דהתם לא קאי אלא אנתינה דלפניו ולאו אלקיחה דלפניו פניו: הוא יוסף הבבלי כו' - והא דאמר ליה רב אסי לרבי שילא בפ' בנות כותים (נדה דף לו:) אנא הוא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רוקבא ולא קאמר נמי דהוא יוסף הבבלי דהוא יוסף איש הוצל שהרי כל השמות הללו היה לו כדמשמע הכא י"ל דלא קא חשיב התם אלא שמות דאיסי דדמיא לשמו של רב אסי: יצא ובא לו דרך כניסתו - אע"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה כדאמר פ' שני דשבועות (ד' יז:) הנכנס לבית המנוגע אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור מדאצטריך והבא אל הבית (ויקרא י״ד:מ״ו) דרך ביאה אסרה תורה יציאה דרך אחוריו שמה יציאה כדאמר הכא דאע"ג דכתיב ויצא אל המזבח (ויקרא ט״ז:י״ח) יוצא דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו: