יומא כה:

פרק ב׳ · בראשונה

Yoma 25b · Chapter 2: BaRishonah

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִיס לַמַּחְתָּה, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בִּקְטֹרֶת אוֹמֵר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ ״זְכֵה עִמִּי בַּמַּחְתָּה״. שָׁאנֵי מַחְתָּה וּקְטֹרֶת, דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דַּוְקָא מַחְתָּה וּקְטֹרֶת דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא, אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת בָּעֵי פַּיִיס! מַחְתָּה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא, נַתְקֵין לַהּ פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא לְכׇל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה מְפַיְּיסִין, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בְּתָמִיד, שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִמְשָׁכִין עִמּוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. פַּיִיס הַשֵּׁנִי וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי מְקַבֵּל? שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ זוֹרֵק מְקַבֵּל — אַגַּב חַבִּיבוּתֵיהּ, לָא מְקַבֵּל לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דָּם. אוֹ דִילְמָא: זוֹרֵק מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל — זִימְנִין דְּשָׁחֵיט זָר. תָּא שְׁמַע: בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בַּתָּמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, תְּלֵיסַר הָוֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: זוֹרֵק מְקַבֵּל. שְׁמַע מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, וּבָא לוֹ לִזְרוֹק. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם. וְהָכְתִיב: ״כׇּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף״? הָהִיא בִּכְחוּשָׁה. אָמַר רָבָא: בֵּין תַּנָּא דִּידַן וּבֵין רַבִּי יוֹסֵי — בָּתַר עִילּוּיָא דְבִשְׂרָא אָזְלִינַן. מָר אָזֵיל בָּתַר אִיבְרָא דְבִישְׂרָא, וּמָר אָזֵיל בָּתַר שֻׁמְנָא דְבִישְׂרָא. מַאי טַעְמָא סָלְקָא רֶגֶל בַּהֲדֵי רֵישָׁא? מִשּׁוּם דְּרֵישָׁא נְפִישִׁי בֵּיהּ עֲצָמוֹת, קָרְבָא רֶגֶל בַּהֲדֵיהּ. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת רֹאשׁ קָרֵב בְּרֵישָׁא, מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הָאֵבָרִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״. וְאִידַּךְ: ״פָּדֶר״ אַחֲרִינָא.

לא היה פייס למחתה - כשהיו מפיסין לקטורת כדתנן מתניתין חדשים לקטורת באו והפיסו והקטורת צריכה שני כהנים א' שמוליך הקטורת להיכל ומקטירו ואחד שחותה גחלים מעל המזבח החיצון ומכניס להיכל ונותן על המזבח הפנימי להקטיר את הקטורת עליהן כדילפינן לקמן (יומא דף מה.) מקראי שגחלי מזבח הפנימי ניטלין ממזבח החיצון בכל יום וקאמר ר' יהודה לא היו מפיסין מי שזוכה במחתה אלא מי יזכה בקטורת ומי שזכה בה אומר לזה שבימינו זכה עמי במחתה אלמא לאו לכל עבודה ועבודה מפיסין: הואיל ולא שכיחא - הקטורת אלא פעמיים ליום שאין הקטרת באה נדבה: ומעתרא - ומעשרת את העוסקין בה כדאמרינן לקמן בפרקין (יומא דף כו.): מי מקבל - דם התמיד כיון דלא מנה לה במתני' כהן שמע מינה חד מהני עביד לה: אגב חביבותיה - דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואמרינן לקמן (יומא דף מח.) צריך שיקבל את כל הדם שנאמר (ויקרא ד) ואת כל (הדם) ישפך: זימנין דשחיט זר - שהשחיטה כשרה בזר והקבלה פסולה בו שנאמר (ויקרא א׳:ה׳) ושחט את בן הבקר והקריבו הכהנים את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשירה בזר: בן קטין - כ"ג היה: י"ב דדים - שהוא יוצק בהן מים: תליסר הוי - שהרי שלש עשרה עבודות נמנו במשנתנו בעבודות פייס התמיד אלא שהשחיטה אינה טעונה קידוש ידים ורגלים אפילו כשהיא בכהן לפי שהיא עבודה שהיא כשירה בזר ואי אמרת שוחט מקבל נמצא שהוא צריך לקדש ידיו ורגליו בשביל הקבלה: אף אנן נמי תנינא - במסכת תמיד ובא לו לזרוק גרסינן: דרך הלוכו - של צד הראש קודמין הקודם קודם: הראש והרגל - של ימין לדברי הכל קודמת ומקרא יליף לה לקמן: דרך הפשטו - מצד הרגלים לצד הראש: דרך ניתוחו - כסדר שמנתחין אותו לאחר הפשטו אבר אחר אבר וסדר ניתוחו מפורש במס' תמיד (ד' לא.) כמו שהוא סדור כאן כיצד דרך ניתוחו כו' וכשהוא מנתח נותן כל אבר ואבר למי שזכה בו וכולן עומדים שם עד שיקבלו שם כולן והולכין ומוליכין אותן לכבש זה אחר זה ובסדר הולכתן פליגי הני תנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי: הכי גרסינן כיצד דרך ניתוחו הראש והרגל ושתי ידיו והחזה והגרה ושתי הדפנות עוקץ והרגל: דרך עילויו - דרך מיטב שלו ומבחר נתחיו המובחר קודם: ה"ג כיצד דרך עילויו הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות והעוקץ והרגל ושתי ידים: והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף - אלמא ירך מעלי מכתף: בכחושה - ירך מעלי דאלים: תנא דידן - תנא דמתניתין לא אמר כחד מנייהו: מר אזיל בתר איברא - תנא דידן הולך אחר עילוי גודל האיברים ור' יוסי הולך אחר עילוי השמן: ואידך פדר - קרא אחרינא כתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר:

תא שמע רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה כו' - תימה מאי מייתי מר' יהודה לייתי מתנא קמא איפכא וי"ל דהכי מייתי דאפילו ת"ק לא פליג עליה אלא בקטרת משום דלא שכיחא ומעתרא אבל בעלמא מודה אי נמי צ"ל דלר' יהודה הזוכה במחתה לא היה זוכה כלל מכח פייס מחמת שזכה זה בקטרת וזכה זה שאצלו לימינו במחתה אלא בדעתו דכהן שזכה בקטרת תליא מילתא אי בעיא איהו עביד הכל שקיל קטורת ושקיל מחתה כדאשכחן ביוה"כ דכ"ג לחודיה עביד לכולה מילתא אע"ג דהתם טריחא מילתא טובא דבעי לאתויי בחפניו כדאיתא לקמן בפ' הוציאו לו (יומא דף מז.) כ"ש הכא דלא טריחא מילתא דמצי עביד לה לכולי מילתא לחודיה מיהו משום דטריחא מילתא קצת אורחא דמילתא הוה שהיה אומר לאחר זכה עמי במחתה ורגיל היה לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה שלא יקפידו האחרים עליו ומיהו אם ירצה לשנות הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל או לומר למי שעומד בשמאלו או לאחר שאינו עומד אצלו כלל זכה עמי וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו' ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו כדקאמר בסמוך י"ב אחיו הכהנים נמשכין עמו וכן משמע בתוספתא [פ"א] דקתני בתר מילתא דר' יהודה דהכא דברי ראב"י דמייתי בסמוך לא היה פייס לאברים אלא המעלה אותן לכבש מעלה אותן למזבח אלמא דומיא דראב"י איירי ר' יהודה דלא הוה שום צד זכיית פייס במחתה והשתא מייתי שפיר מר' יהודה דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא דלא ס"ל דבדעת הכהן הזוכה בקטורת תליא מילתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפיסין אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס וע"כ לא פליג ראב"י עליה לקמן דס"ל שחוזר ומפיס לצורך מחתה אלא כדי להשלים ד' פייסות כי שום טעם יש שאין לפחות מד' פייסות ומדקא פריך לקמן (יומא דף כו.) כמה זימנין א"כ בצרי להו פייס וא"כ בפייס השני כולי עלמא מודו כיון דבפעם אחת מפייסו דלא לכל עבודה מפייסו: מניין לראש ופדר שקודמים כו' - תימה לי א"כ אמאי לא חשיב במתני' פדר בהדי ראש וי"ל כיון דאי אפשר להקטיר הראש בלא פדר וזהו דרך כבוד בכלל הראש הוא: