יומאמד:
טוען את הדף…
אֶלָּא בִּשְׁעַת הַקְטָרָה. וְהָא אִיכָּא הָא מַעֲלָה, דְּאִילּוּ מֵהֵיכָל פָּרְשִׁי בֵּין בִּקְדוּשָּׁה דִידֵיהּ, בֵּין בִּקְדוּשָּׁה דְּלִפְנַי וְלִפְנִים, וְאִילּוּ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לָא פָּרְשִׁי אֶלָּא בִּקְדוּשָּׁה דְהֵיכָל! אָמַר רָבָא: שֵׁם פְּרִישָׁה אַחַת הִיא. אָמַר מָר: כָּךְ פּוֹרְשִׁין בִּשְׁעַת מַתַּן פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי פְּדָת: אָתְיָא ״כַּפָּרָה״ ״כַּפָּרָה״ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַב אַחָא בַּר אַהֲבָה, שְׁמַע מִינַּהּ: מַעֲלוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, וְהָכִי גְּמִירִי לְהוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ? דִּילְמָא מִיקְּרוּ וְעָיְילִי — מִכּוּלַּהּ עֲזָרָה נָמֵי נִפְרְשׁוּ, דִּילְמָא מִיקְּרוּ וְעָיְילִי! בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, כֵּיוָן דְּלָא מַפְסֵיק מִידֵּי — לָא מִינַּכְרָא מִילְּתָא. עֲזָרָה, כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דְּמַפְסֵיק — מִינַּכְרָא מִילְּתָא. אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינַּהּ: קְדוּשַּׁת אוּלָם וְהֵיכָל חֲדָא מִילְּתָא הִיא. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת נִינְהוּ, אוּלָם גּוּפֵיהּ גְּזֵירָה, וְנֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?! לָא, אוּלָם וּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ חֲדָא קְדוּשָּׁה הִיא, הֵיכָל וְאוּלָם שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. בְּכׇל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְּשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל. בְּכׇל יוֹם בְּשֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וְכוּ׳. תָּנָא: נִתְפַּזְּרוּ לוֹ קַב גֶּחָלִים, מְכַבְּדָן לָאַמָּה. תָּנֵי חֲדָא: קַב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: קַבַּיִים. בִּשְׁלָמָא הָךְ דְּתָנֵי קַב — רַבָּנַן. אֶלָּא הָךְ דְּתָנֵי קַבַּיִים, מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי! אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּשֶׁל קַבַּיִים הָיָה מַכְנִיס. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, וְהָכִי קָאָמַר: בְּכׇל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל סְאָה מִדְבָּרִית, וּמְעָרֶה לְתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת. בְּכׇל יוֹם הָיְתָה כְּבֵידָה, וְהַיּוֹם קַלָּה. תָּנָא, בְּכׇל יוֹם הָיְתָה גִּלְדָּהּ עָבֶה, וְהַיּוֹם רַךְ. בְּכׇל יוֹם הָיְתָה קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרוּכָּה. מַאי טַעְמָא — כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זְרוֹעוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מְסַיַּיעְתּוֹ. תָּנָא, בְּכׇל יוֹם לֹא הָיָה לָהּ נִיאַשְׁתִּיק, וְהַיּוֹם הָיָה לָהּ נִיאַשְׁתִּיק. דִּבְרֵי בֶּן הַסְּגָן. בְּכׇל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק. אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁבְעָה זְהָבִים הֵן: זָהָב, וְזָהָב טוֹב, וּזְהַב אוֹפִיר, וְזָהָב מוּפָז, וְזָהָב שָׁחוּט, וְזָהָב סָגוּר, וּזְהַב פַּרְוַיִם. זָהָב וְזָהָב טוֹב, דִּכְתִיב: ״וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב״. זְהַב אוֹפִיר — דְּאָתֵי מֵאוֹפִיר. זָהָב מוּפָז —בקדושה - מתן דמים: שם פרישה אחת - כולה חדא מעלה היא דמהיכל פרשי [משום] לפני ולפנים בין בשביל הקטרה ובין בשביל מתן דמים ומבין האולם ולמזבח לא [פרשי] בשביל לפני לפנים כלל וכיון דאשמועינן דמשום הקטרה דלפני ולפנים לא פרשי לא איצטריך לאשמועינן משום מתן דמים: מעלות דאורייתא - מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים בפ"ק (משנה ח) דקאמר התם הר הבית מקודש מירושלים והחיל מהר הבית ועזרת נשים מן החיל ועזרת ישראל משל נשים ושל כהנים משל ישראל ובין האולם ולמזבח מן העזרה וההיכל מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני והכי גמירי להו הלכך לענין פרישה נמי דקרא לא איצטריך פרישה אלא מהיכל כדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואתו רבנן וגזור בין האולם ולמזבח דילמא מיקרי ועייל להיכל ולא נמשכה שאר עזרה לאותה גזירה שהרי בין אולם ולמזבח קדושה אחת היא ושאר כל העזרה קדושה אחת ובין האולם למזבח גופה גזירה והויא לה שאר עזרה גזירה לגזירה ואי סלקא דעתך מעלות דקתני התם דרבנן נינהו אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מ"ש כו': מכולה עזרה נמי [נפרשו] - משום הא גזירה גופה דהא כולה חדא גזירה: ש"מ - מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה: קדושת היכל ואולם חדא היא - ואולם נמי אהל מועד מקרי ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח פרישה לכל העזרה דילמא עייל לאולם וקא עבר אלא יהיה באהל מועד: אולם ובין האולם ולמזבח חדא היא - וכי גזור אולם אטו היכל אימשיך האויר דבין האולם בההיא גזירה: חסה על ממונן - ואנן נמי חסינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו: משום חולשא - שטורח הוא לערות מכלי אל כלי: קב גחלים - כשמערה של ארבעת קבין לתוך של שלשה מתפזר לו קב גחלים הוא מכבדו לתוך אמה סילון של עזרה היוצאת לנחל קדרון: ולא רבי יוסי - דאי ר' יוסי שלשה מתפזרין: בשל קביין היה מכניס - וחותה בשל ד' קבין כרבנן שאמרו בשל ד' קבין היה חותה: סאה מדברית - ששת קבין מדבריות וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונעשות ששת קבין מדבריות חמש ירושלמיות וכשחותה בשל סאה מדברית מערה לתוך שלשת קבין ירושלמיות נתפזרו לו קביין ירושלמיות: היה גלדה עבה - דופנה עבה לכך היתה כבדה: רך - דק: ניאשתיק - טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו וגו' (שמות כ״ח:ל״ה): וזהב הארץ ההוא טוב - מכלל דאיכא זהב סתמא:דאילו מהיכל פרשי בין בקדושה דידיה - הכי פירושא לדידך לא הוה ליה למתני האי לישנא דבין בשעת הקטרה וכו' אלא הכי איבעי ליה למתני שבהיכל פורשין בין בקדושה דידיה בין קדושה דלפני ולפנים דמשמע בין דקטרת בין דמתן דמים ובין האולם ולמזבח אין פרישה אלא בקדושה דהיכל דקטרת ודמתן דמים ואמאי נקטה הקטרת דמשמע הקטרת ותו לא בשלמא לדידי דאמרי דפורשין בין האולם ולמזבח אף בשעת הקטרה לפני ולפנים ולא במתן דמים דלפני ולפנים ניחא הא דנקט הקטרה ומשני שם פרישה אחת היא ותנא הקטרה משום דעיקר קרא איירי בה וה"ה במתן דמים: אתיא כפרה כפרה מיוה"כ - תימה לי בשלמא שעירי עבודת כוכבים כתיב בהן כפרה בפרשת שלח אבל פר כהן משיח דלא כתב ביה כפרה אע"ג דאיתקש לפר העלם דבר מנלן למאן דאמר בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דדבר הלמד בג"ש אין חוזר ומלמד בהיקש והא פר העלם גופיה בגזירה שוה דכפרה כפרה גמר ויש לומר למאן דאמר בזבחים פרק בית שמאי (זבחים דף מ:) לפר זה פר העלם ואע"ג דקרא בדידיה איירי איצטריך למיהוי מאי דאתיא ליה מהיקשא כמאן דכתב בגופיה לדידיה ניחא הכא דאיכא למימר כי היכי דאמרינן דאהני לפר זה פר העלם למאי דילפינן ליה בהיקשא מפר כהן משוח למיהוי כמאן דכתב בגופיה הכי נמי אהני להאי מילתא דהכא דגמרינן מיוה"כ למיהוי כמאן דכתב בגופיה ולמאן דאמר לפר זה פר יום הכפורים יש לומר דלדידיה לא קשיא דהא כיון דדריש ועשה לפר זה פר יום הכפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח הרי איתקשו פר יוה"כ ופר כהן משיח להדדי וגמר מפר יוה"כ לפרישה דאף על גב דשעירי עבודת כוכבים דילפינן להו התם מדכתב החטאת בפר העלם ודרשינן מיניה שעירי עבודת כוכבים לא חשיב להו התם כאילו הוקשו לפר כהן משיח אלא לפר העלם דכתב ביה קרא שאני התם דהחטאת ייתורא בעלמא הוא ואין במשמעותו שיהא מוקש לפר כהן משיח אבל פר כהן משיח ופר יום הכפורים בהילוך לישנא דקרא משמע שהוקשו זה לזה ועשה לפר זה דהיינו פר כהן כאשר עשה לפר יום הכפורים וכן פירש שם ריצב"א אמילתא אחריתי: בכל יום לא היה ניאשתיק - פרש"י טבעת להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי ואינו חולץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה: זהב טוב - מפרש בירושלמי כשצורפים אותו אינו נחסר כלום זהב מופז על שם מקומו: