Yoma 72a · Talmud

כְּלִיל תְּכֵלֶת״, וְיָלֵיף ״תְּכֵלֶת״ ״תְּכֵלֶת״ מִפָּרוֹכֶת: מָה לְהַלָּן שִׁשָּׁה, אַף כָּאן שִׁשָּׁה. וְנֵילַף מִשּׁוּלָיו וְרִמּוֹנָיו — מָה לְהַלָּן שְׁמוֹנָה, אַף כָּאן שְׁמוֹנָה! דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי, וְאֵין דָּנִין כְּלִי מִתַּכְשִׁיט כְּלִי. אַדְּרַבָּה: דָּנִין גּוּפוֹ מִגּוּפוֹ, וְאֵין דָּנִין גּוּפוֹ מֵעָלְמָא. הַיְינוּ דְּאָמְרִינַן: לִשְׁאָר בְּגָדִים שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן ״שֵׁשׁ״. פָּרֹכֶת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה — אַרְבְּעָה דְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא, לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא. חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפוֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר״, אַרְבְּעָה דְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא — עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, זָהָב — אַרְבְּעָה, הָא עֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. וְאֵימָא זָהָב נָמֵי שִׁשָּׁה! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, אָמַר קְרָא: ״וְקִצֵּץ פְּתִילִים״. ״פְּתִיל״, ״פְּתִילִים״ — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה. רַב אָשֵׁי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן״. הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַעֲבֵיד אַרְבְּעָה דִּתְרֵי תְּרֵי — הָווּ לְהוּ תְּמָנְיָא. נַעֲבֵיד תְּרֵי דִּתְרֵי תְּרֵי, וּתְרֵי דְּחַד חַד — ״וְעָשִׂיתָ״, שֶׁיִּהְיוּ כׇּל עֲשִׂיּוֹתָיו שָׁווֹת. אָמַר רַחֲבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקָרֵעַ בִּגְדֵי כְהוּנָּה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִקָּרֵעַ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וְדִילְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: נַעֲבֵיד לֵיהּ שָׂפָה כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיקְּרַע! מִי כְּתִיב ״שֶׁלֹּא יִקָּרֵעַ״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּזִּיחַ חוֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד, וְהַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן — לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִזַּח״ וְ״לָא יָסוּרוּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כִּי קָאָמַר רַחֲמָנָא, חַדְּקִינְהוּ וְעַבְדִינְהוּ שַׁפִּיר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזַּח וְלֹא יָסוּרוּ! מִי כְּתִיב ״שֶׁלֹּא יִזַּח״ וְ״שֶׁלֹּא יָסוּרוּ״?! רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ״, וּכְתִיב: ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעוֹת״! הָא כֵּיצַד? מִתְפָּרְקִין וְאֵין נִשְׁמָטִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים״. יָכוֹל לֹא יִהְיוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעוֹת״, אִי ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו״, יָכוֹל יִהְיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים״. הָא כֵּיצַד? מִתְפָּרְקִין, וְאֵין נִשְׁמָטִין. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״, שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״, שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִפּוּיָין. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״. שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וּבָטֵל סִכּוּיָין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹמְדִים״, שֶׁעוֹמְדִין לְעוֹלָם וּלְעוֹלָמִים. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקּוֹדֶשׁ״ —

כליל - גדיל ואין גדיל פחות משנים: ואין דנין כלי מתכשיט כלי - רמונים קשוטו של מעיל הן: ארבעה דשיתא שיתא - ארבעת מינין של שש שש דהא נאמר בו שש ואמר מר דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה: לא דינא ולא דיינא - אין ספק וערעור בדבר: וקצץ פתילים - פתילים משמע תרין וכשקוצץ כל אחד לשנים הוה להו ד': רב אשי אמר - היינו טעמא דזהב ו' לא אפשר דכתב ביה לעשות אותו בתוך התכלת ובתוך הארגמן משמע שיערב ממנו עם כל מין ומין: ניעביד ארבעה - המינין דתרי תרי חוטין של זהב הוו להו תמניא של זהב: חדקינהו - קשרם יפה ועל הטבעות והבדים אומר שיתנם בטבעות בדוחק: כתב לא יסורו - אלמא אין זזין מהן וכתיב (שמות כה) והבאת אלמא הולכים ובאים בתוכן: מתפרקין ואינן נשמטים - בראשיהם היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהן לפי שהן עבים בראשיהן: דרך גדילתן - העליון למעלה והתחתון למטה: שמעמידין את ציפויין - ציפוי הזהב מעמידין ע"י מסמרות לשון אחר שלא התליעו ולא נפל ציפויין: שמא תאמר - משנגנזו אבד סיברן שלא ישובו עוד: ובטל סכויין - מה שאנו סוכין וצופין להן: שרד - לשון שריד:

נעביד ארבעה דתרי תרי הוו להו תמניא - ואם תאמר אין הכי נמי נעביד זהב תמניא מנלן ארבעה ותו לא יש לומר פתילים כתיב מיעוט פתילים שנים וכשנקצץ כל אחד הוו להו ד' ואי אמרת תמניא א"כ אין לדבר סוף אימא ק' ואימא אלף ותפסת מרובה לא תפסת והא דפריך ואימא זהב נמי ו' היינו כי היכי דליהוי דומיא דשאר מינין שבו ולעיל כי פריך ואימא כ"ח לא בעי לשנויי תפסת מועט תפסת דהתם לא מצי למימר טפי מכ"ח וכיון דהוא דבר שיש לו קצבה לא שייך למימר תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה יש לתפוס המרובה דיש בכלל מאתים מנה ואע"ג דבפ"ק דר"ה (דף ד:) אמר מקיש חג השבועות לחג המצות מה להלן יש לו תשלומין כל שבעה כו' ופריך ולקיש לחג הסוכות מה להלן ח' כו' ומשני תפסת מרובה לא תפסת והתם נמי יש לדבר קצבה י"ל דהתם קאמר לחומרא תפסת מרובה לא תפסת דעד ז' יש לו תשלומין ממה נפשך אבל טפי לא דילמא מחג המצות ילפינן ובפרק קמא דקידושין (דף יז.) גבי הענקה נמי קאמר תפסת מרובה לא תפסת אע"ג דממה נפשך יש לדבר קצבה יש לומר התם נמי קאמר דתפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון: כתיב בטבעות הארון וכו' וכתיב והובא את בדיו בטבעות - קשיא לי טובא אמאי מייתי האי קרא דוהובא) דכתיב גבי מזבח הנחשת ושביק קרא דוהבאת דכתיב גבי הארון ועוד שמעתי מקשים דבשעת סילוק מסעות כתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו' (במדבר ד׳:ה׳-ו׳) עד ופרשו עליו בגד כליל וגו' עד ושמו בדיו משמע דבנסוע המסעות היו משימין אותן בדים וקשה והא כתיב לא יסורו ממנו ורבינו יעקב מאורליינ"ש מתרץ זה דושמו בדיו על כתפי הנושאים קאמר להוליכן ולבי מהסס שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתי' ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וגו' (שם) ויותר היה נראה לפרש דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרוכת כמין שני דדי אשה מיהו קושיא קמייתא שהקשיתי בדוכתא קיימא ודוחק הוא לשבש הספרים דבכולהו גרס והובא את בדיו ובמקצת ספרים גרסינן בברייתא והבאת אבל באתקפתא דר' יוסי בר' חנינא גרסינן בכולהו והובא ואי לאו דמסתפינא מחברייא הוה אמינא דח' טבעות היו בארון וכן מוכיח הפסוק דכתיב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו דהיינו ארבע קרנותיו כדמתרגמינן זוייתיה והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו לבד מאותם ד' שעל ד' פעמותיו בד' טבעות מהם היו בדים קבועין לא יסורו ובארבעה מהם שהיו למטה או למעלה מאותן טבעות היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם והיינו הנך דכתב בהו ושמו בדיו ואם תאמר מאי פריך הכא רבי יוסי בר' חנינא לישני דשני מיני בדים היו יש מהם קבועין ויש מהם נכנסין ויוצאין כדפרישית יש לומר דעל כרחך והבאת את הבדים בטבעות אכולהו בדים קאי דאי לא קאי אלא אהנך שהיו משימין במסעם אם כן הוה ליה למימר נמי וחברת את הבדים בטבעות שהרי לא פירש מתי הכניס אותם בדים הקבועים אלא כתב בטבעות הארון יהיו הבדים ותחילה היה לו לפרש שהכניסם אלא ודאי אכולהו בדים כתב והבאת את הבדים ומשמע ליה דבשוה קאי אכולהו דכי היכי דהנך שנושאין בהן לא היו קבועים ה"נ אינהו לא היו קבועים ממש במקום אחד שלא יהו זזין כלל ממקומן אלא לכל הפחות נכנסין קצת לכאן ולכאן דהשתא דמו להדדי במקצת ולהכי מייתי נמי קרא דוהובא דכתב במזבח לגלויי אוהבאת דארון כי היכי דוהובא דמזבח לא היו הבדים קבועין דהא לא כתב התם לא יסורו ממנו הכי נמי והבאת דארון לא היו ממש קבועין לגמרי ואם תאמר לפי מה שפירש דאכולהו ד' בדין קאי קשה מאי דכתב ביה בההיא קרא לשאת את הארון בהם ואין לתרץ דבכולהו ארבעה בדים היו נושאין ושנים מהם היו ארוכין ושנים האחרים קצרים מהם דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צח:) משמע דבארבעה גברי הוו דרו להו ותו לא ונראה לי דוהבאת לא קאי אלא אהנך בדים הקבועין שהרי אותם בדים שאינן קבועין מה הוצרך להזכירן כאן לומר והבאת והלא לא היו מכניסין אותן אלא אהרן ובניו בשעת המסעות תדע שהרי בכולהו כתב ונשא בם את השלחן וכן במזבח הנחשת כתיב והובא את בדיו בטבעות וגו' בשאת אותו ובמזבח הזהב כתב נמי לבתים לבדים לשאת אותו בהמה אבל לא כתב בהן והבאת בצווי ובעשייה לא כתב ויבא כדכתיב גבי ארון בין בצואה בין בעשייה ואע"ג דבברייתא דמלאכת המשכן תניא ד' טבעות היו מקבעות בו שתים בצפונו ושתים בדרומו שכיון שהיו נותנין הבדים לא היו זזים משם לעולם שנאמר בטבעות הארון וכו' י"ל דלא חשיב אלא אותם ד' טבעות שהבדים קבועין בהן אבל אותם שלא היו הבדים קבועין בהן ולא נעשו אלא לצורך שעת המסעות לא קא חשיב תדע דלא קא חשיב התם טבעות של שלחן ושל מזבח הנחשת והזהב וצריך עיון: שמעמידין ציפויין - נ"ל דאפי' ציפוי זהב שעליהן בטל לגבי דידהו דבכל דוכתא העץ בטל לגבי המתכת לענין טבילה ולכל מילי דאמר הלך אחר המעמיד ובעצי שטים אינו כן שהרי שלחן של עצי שטים היה ומצופה זהב ואפי' הכי תורת כלי עליו שהציפוי בטל לגבי העץ כדאיתא בשלהי חגיגה (דף כו:) ויליף לה התם מקרא:

יומא עב.

Navigate the library