Yoma 87b · Talmud

אֲתָא רַבִּי חִיָּיא — הֲדַר לְרֵישָׁא. עֲיַיל בַּר קַפָּרָא — הֲדַר לְרֵישָׁא. אֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי — הֲדַר לְרֵישָׁא. אֲתָא רַבִּי חֲנִינָא (בַּר) חָמָא, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי נֶהְדַּר וְנֵיזִיל? לָא הֲדַר. אִיקְּפִיד רַבִּי חֲנִינָא, אֲזַל רַב לְגַבֵּיהּ תְּלֵיסַר מַעֲלֵי יוֹמֵי דְּכִפּוּרֵי וְלָא אִיפַּיַּיס. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ מָטוּ מֵחֲבֵירוֹ אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים! רַב שָׁאנֵי. וְרַבִּי חֲנִינָא, הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו! אֶלָּא: רַבִּי חֲנִינָא חֶלְמָא חָזֵי לֵיהּ לְרַב דְּזַקְפוּהוּ בְּדִיקְלָא, וּגְמִירִי דְּכֹל דְּזַקְפוּהוּ בְּדִיקְלָא — רֵישָׁא הָוֵי. אָמַר: שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵי לְמֶעְבַּד רְשׁוּתָא וְלָא אִיפַּיַּיס, כִּי הֵיכִי דְּלֵיזִיל וְלִגְמַר אוֹרָיְיתָא בְּבָבֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת וִידּוּי עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: יִתְוַדֶּה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בִּסְעוּדָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קוֹדֶם שֶׁאָכַל וְשָׁתָה — מִתְוַדֶּה לְאַחַר שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, שֶׁמָּא אֵירַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה עַרְבִית — יִתְוַדֶּה שַׁחֲרִית. שַׁחֲרִית — יִתְוַדֶּה בְּמוּסָף, בְּמוּסָף — יִתְוַדֶּה בְּמִנְחָה, בְּמִנְחָה — יִתְוַדֶּה בִּנְעִילָה. וְהֵיכָן אוֹמְרוֹ? יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בָּאֶמְצַע. מַאי אָמַר? אָמַר רַב: ״אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּב״. וְלֵוִי אָמַר: ״וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים״. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: ״כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת וְחַטֹּאתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר״. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי. עַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי, כְּאִילּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא, וּמַה שֶׁחָטָאתִי — מְרוֹק בְּרַחֲמֶיךָ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין״. וְהַיְינוּ וִידּוּיָא דְרָבָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא, וּדְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא אָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״, אֲבָל אָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״ — תּוּ לָא צְרִיךְ. דְּאָמַר בַּר הַמְדּוּדֵי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וַהֲוָה יָתֵיב, וְכִי מְטָא שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא וְאָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״, קָם מֵיקָם, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ עִיקַּר וִידּוּי הַאי הוּא. תְּנַן הָתָם: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם: בְּשַׁחֲרִית, בְּמוּסָף, בְּמִנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים. וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַאי נְעִילַת שְׁעָרִים? רַב אָמַר: צְלוֹתָא יַתִּירְתָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ״. מֵיתִיבִי: אוֹר יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּשַׁחֲרִית מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּמוּסָף מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בִּנְעִילָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁיכָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, וְחוֹתֵם בְּוִידּוּי — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, וְאִם רָצָה לַחְתּוֹם בְּוִידּוּי — חוֹתֵם. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל תְּיוּבְתָּא. עוּלָּא בַּר רַב נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא. פְּתַח בְּ״אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ״ וְסַיֵּים בְּ״מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ״, וְשַׁבְּחֵיהּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אָמַר: וְיָחִיד אוֹמְרָהּ אַחַר תְּפִלָּתוֹ. אָמַר רַב: תְּפִלַּת נְעִילָה פּוֹטֶרֶת אֶת שֶׁל עַרְבִית. רַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר: צְלוֹתָא יַתִּירָה הִיא, וְכֵיוָן דְּצַלִּי לֵיהּ — תּוּ לָא צְרִיךְ. וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת! לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹבָה קָאָמַר. מֵיתִיבִי: אוֹר יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, שַׁחֲרִית שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, מוּסָף שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בִּנְעִילָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שְׁלֵימוֹת,

אתא ר' חייא - וגם הוא היה חפץ לפסוק עמו וחזר בשבילו לראש הפרשה: רב שאני - מחמיר היה לעצמו: חלמא חזא ליה לרב - ראה חלום על רב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות ראש וגדולה ור' חנינא ראש ישיבה היה כדאמר רבי (כתובוח דף קג:) בשעת פטירתו חנינא בר חמא ישב בראש וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אמר אדחייה מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחין למות בשבילו: עם חשיכה - לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"כ: שמא תטרף דעתו - מחמת שכרות: דבר קלקלה - של חטא: ממעמקי הלב - תפלה היא: בתורתך כתוב - כי ביום הזה יכפר: רבון העולמים - כי לא על צדקותינו וכו': בתענית - של גשמים: ובמעמדות - ארבעה ימים בכל שבת שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומתענין וקורין במעשה בראשית כדאמרינן במס' תענית (דף כו.) והתם מקשינן ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומשנינן הכי קאמר כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין ואפי' במנחה לפי ששלשה פרקים הללו תעניות הם ואין שכרות במנחה אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה ויש מהן ארבע פעמים ביום: צלותא יתירתא - מתפלל שבע כשאר התפלות: ושמואל אמר מה אנו ומה חיינו - אומר ואינו מתפלל: אור יום הכפורים - ליל יום הכפורים: וחותם בוידוי - גרס בתוספתא אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכמים אומרים כל מקום שזקוק לשבע אף בשאר התפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם כך שמעתי אבל לא גרס לה בתוספתא הכי אלא וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי קתני מיהת נעילה מתפלל שבע ומתודה תיובתא דשמואל תיובתא: נחית קמיה דרבא - בנעילה ולשון נעילה פליגי אמוראי בברכו' ירושלמי חד אמר נעילת שערי שמים וחד אמר נעילת שערי עזרה: וכיון דצלי - משחשיכה תו לא צריך: והא אמר רב - במס' ברכות תפלת ערבית רשות ומאי פוטרת דקאמר: לדברי האומר חובה קאמר - דזו פוטרתה: מיתיבי וכו' - קתני נעילה וקתני ערבית: שבע מעין שמונה עשרה - ג' ראשונות וג' אחרונות כתיקנן ואומר הביננו באמצע שיש בה מעין שלש עשרה ברכות והיא תפלה קצרה שתיקנו לעוברי דרכים ולמוצאי יוה"כ התירו לצאת בה מפני הטורח:

והאמר רב תפלת ערבית רשות - תימה לרב דאמר תפלת ערבית רשות האמר פרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ואמר נמי התם בסוף פרק תפלת השחר (ברכות דף ל:) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש בלילה הא לאו הכי מחזירין ואמאי תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות ואומר ר"י נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם אם לא מפני שום מצוה עוברת או שרא המייניה דפ"ק דשבת (דף ט:) דלא מטרחינן ליה וכן עלה על מטתו דירושלמי דאין מטריחין אותו שירד תדע כיון דיעקב אבינו תיקנה לא תיקנה לבטלה ועוד כיון דכנגד אברים ופדרים היא שמעלן ומקטירן כל הלילה נהי דלא מעכבי כפרה מ"מ מצוה להקטיר תפלת ערבית נמי מצוה ותימה מאי פריך הכא והאמר רב תפלת ערבית רשות והאמרינן דבחנם אין לבטלה וי"ל דאין זה בחנם דבליל יוה"כ מצוה לטרוח ולהכין צורכי סעודה דהוי כעין יו"ט כדאמרי' במדרש דבמוצאי יוה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכמו שפירשנו שאין לבטלה בחנם אפי' למ"ד תפלת ערבית רשות הכי משמע בירושלמי דתפלת השחר דלמ"ד תפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרתה ולמ"ד רשות תפלת נעילה פוטרתה משמע אבל בחנם אין לבטלה ואע"פ שחולק על הש"ס שלנו בזה דבגמרא דידן משמע דרב לדברי האומר חובה קאמר אבל למ"ד רשות לא בעיא תפלה לפוטרה מ"מ במה שאנו יכולין להשוותם יש לנו להשוותם וכה"ג פי' גבי אין מקדשין את החודש בלילה אע"ג דתפלת ערבית רשות כיון דשווייה עליה חובה שפיר דמי ולהכי צריך לההוא טעמא דאין מקדשין החודש בלילה ואין נראה לר"י דהאמר בפ"ק דשבת למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה הא אי לא שרא המייני' מטרחינן ליה אע"פ שלא התפלל כלל וכי תימא כיון שהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה א"כ אמאי איצטריך לשנויי הכא דרב לדברי האומר חובה קאמר לימא דאפי' לדידיה דס"ל רשות כיון דשויא עליה חובה בשאר לילות חובה היא עילויה ובעיא תפלה למיפטריה על כן נראה כדפרישית: מתפלל שבע מעין שמונה עשרה ברכות - פירש רשב"ם טעמא משום דכיון דאכתי הוא בתענית חשוב כיוה"כ להכי מתפלל שבע ולפי שכבר פנה היום וחול הוי להכי מתפלל מעין י"ח:

יומא פז:

Navigate the library