יומאעו:
טוען את הדף…
(חַיָּיב). אֶלָּא: יָלֵיף ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר, מָה לְהַלָּן — יַיִן, אַף כָּאן יַיִן. וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַתִּירוֹשׁ — אָסוּר בְּכׇל מִינֵי מְתִיקָה וּמוּתָּר בְּיַיִן! וְלָאו חַמְרָא הוּא? וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת״, דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ — יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת. וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ״! דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ — יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ. וְהָא כְּתִיב ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא תִּירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ יַיִן, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ תִּירוֹשׁ? יַיִן — שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְעוֹלָם. תִּירוֹשׁ — שֶׁכׇּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ. רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״תִּירָשׁ״, וְקָרֵינַן ״תִּירוֹשׁ״. זָכָה — נַעֲשָׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה — נַעֲשָׂה רָשׁ. (וְהַיְינוּ דְּרָבָא דְּרָבָא) רָמֵי, כְּתִיב: ״יְשַׁמַּח״, וְקָרֵינַן יְשַׂמַּח. זָכָה — מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה — מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי — פַּקְחֻין. רְחִיצָה וְסִיכָה, מְנָא לַן דְּאִיקְּרִי עִינּוּי. דִּכְתִיב: ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״. מַאי ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: אֲפִילּוּ נַהֲמָא דְּחִיטֵּי דַּכְיָיתָא, לָא אֲכַל. וּמְנָא לַן דַּחֲשִׁיב כְּעִינּוּי — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ״. (״כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה״.) אַשְׁכְּחַן סִיכָה, רְחִיצָה מְנָא לַן? אָמַר רַב זוּטְרָא בְּרַבִּי טוֹבִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״. וְאֵימָא כִּשְׁתִיָּה! דּוּמְיָא דְּשֶׁמֶן: מָה שֶׁמֶן מֵאַבָּרַאי, אַף מַיִם מֵאַבָּרַאי. וְהָא תַּנָּא אִיפְּכָא קָא נָסֵיב לַהּ, דִּתְנַן: מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כִּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רְחִיצָה מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״. מַאי: ״וַאֲנִי בָּאתִי בִּדְבָרֶיךָ״? הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי [בֵית] יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עוֹמֵד בְּתוֹכָם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטוֹרֶת עֹלֶה״. ״וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אוֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אוֹתִי יְרוּשָׁלַיְמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁרחייב - משום שכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳): אף כאן יין - וביין אין שכרות אלא בשתייתו: אסור בכל מיני מתיקה - בפירות חדשים בתפוחים בענבים: ומותר ביין - בן ארבעים: ותירוש ינובב בתולות - זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה: הבא מן התירוש - מן הענבים והכי קאמר קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות: ותירוש יקביך יפרוצו - וכל יקב שבמקרא הוא הבור שלפני הגת ושם אין הענבים נתונים אלא היין: דבר הבא מתירוש וכו' - והכי קאמר קרא ענבים יהיו לך המפריצים יקביך ביין ולעולם אין היין נקרא תירוש אלא הענבים: והכתיב יין ותירוש יקח לב - ואכילת ענבים אינה משכרת: הלך אחר לשון בני אדם - ואין דרכן לקרות את היין תירוש לכך מותר ביין: שמביא יללה - ע"י היין רב הניאוף ופורענות באה לעולם. יין לשון תאניה ויללה: זכה - לשתות לפי מדה: נעשה ראש - שמפקח לבו בחכמה: כתיב ישמח - בשי"ן לשון שממה וקרינן יין ישמח לשון שמחה: פקחין - פקחוני עשאוני פקח: דחיטי דכייתא - חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן את בגדי עשו החמודות (בראשית כ״ז:ט״ו) דכייתא: דומיא דשמן - מים בקרבו דכתיבי בקרא דומיא דכשמן בעצמותיו מה שמן מבחוץ סכין אותו ונבלע בעצמותיו אף מים בקרבו הנבלעות דרך החוץ על ידי רחיצה: שהיא כשתיה - אלמא מים דקרא שתיה הוא ושמן הוא דיליף ממים ואת ילפת מים משמן: אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא - דדניאל דגבי סיכה נפקא לן מריבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי: ואני באתי בדבריך - סיפיה דההוא קרא דלעיל אל תירא דניאל וגו' ואני באתי בדבריך נכנסתי לתוך הפרגוד בשבילך: מאי ואני באתי - מתי נגרש מתוכו שהוצרך ליכנס:גמר שכר שכר מנזיר - ואם תאמר לרבי יהודה דלא יליף גזירה שוה בברייתא פרק אמרו לו (כריתות דף יג:) מנא ליה דשתיה בכלל אכילה יש לומר מסברא כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כב:) איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא אבע"א סברא כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו א"נ נראה לי נהי דלגבי ביאת מקדש לא יליף שכר שכר מנזיר לחייב אפי' בשאר משכרין הכא גבי מעשר שני הוה יליף גזירה שוה דהתם טעמא רבה איכא דלא יליף משום דשתויי יין גנאי הוא ליכנס שכור לפנים דאפילו לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכיון דטעמא מש"ה הוא מה לי יין מה לי שאר משכרין אבל בעלמא מודה דגמרינן מנזיר תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב דהיינו רבי יהודה מסקינן גמר שכר שכר מנזיר אלמא דמודה רבי יהודה הכא כדפרי' וניחא נמי הא דקשה אדגמרת מנזיר נגמר ממקדש אפילו שאר משכרין אלא ודאי לא גמרינן מקדש מעלמא ולא בעלמא גמרינן מינה דטעמא דהתם הוי כדפרי' והא לא שייך בעלמא ואם תאמר דהשתא מסקינן הכא דדבילה קעילית אין נקחת בכסף מעשר ובפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) לא משמע הכי דדרשינן ביין לרבות שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומפרש התם דצריכי דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית [כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו וכ"ש דבילה קעילית] ואייתר לן בשכר לתמד משהחמיץ וע"ק מנלן התם למידרש כל הני דרשות ביין שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר לתמד משהחמיץ בבקר ע"ג עורו בצאן ע"ג גיזותיו והא צריכי למידרש מינייהו כללי ופרטי לכל הפחות תרתי מינייהו צריכי חד בעלי חיים וחד שאינן בעלי חיים דאי כתב רחמנא יין ושכר ה"א גידולי קרקע ממש דווקא ואי כתב רחמנא בבקר ובצאן ה"א בעלי חיים אין שאין בעלי חיים לא כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי"ל דהתם לאו מביין ושכר ובבקר ובצאן קא דריש אלא מיתורא דביתי"ן דהוה מצי למיכתב יין ושכר בקר וצאן והשתא ניחא בשמעתא דבכלל שכר דקרא לא הוי דבילה קעילית וא"ת ולמה לי לרבויי התם דבילה קעילית תיפוק ליה מכעין הפרט דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וי"ל דשמא אינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי וא"ת הכא דפריך ואימא דבילה קעילית לישני מיין אגב קנקנו (דאינה) דנקחת נפקא כדאיתא בפ' בכל מערבין (עירובין דף בז:) ונראה לי דשפיר פריך דאי מיין אגב קנקנו נימא דאינה נקחת דבילה קעילית בפני עצמה מכסף מעשר אלא בהבלעה דומיא דיין אגב קנקנו כדמשמע התם דכל הנך דמרבינן מדרש' דביתי"ן אינה נקחת בעינייהו אלא בהבלעה והכי פריך ואימא דשכר גופיה מיירי בדבילה קעילית ותהיה נקחת בפני עצמה בלא הבלעה וא"ת אמאי לא גמרינן דשתיה בכלל אכילה מדכתיב בשכר ודרשינן מיניה תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי"ל ע"י אניגרון אי נמי יש לומר ואכלת לא קאי אלא אגופיה ולא אמאי דמרבינן מדרש' דביתי"ן תדע דהא יין אגב קנקנו ובקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו לא שייך בהו אכילה ואם תאמר כי גמרינן שכר שכר מנזיר דשכר חמרא הוא מנלן דשתיה בכלל אכילה היא דילמא ביין קרוש הבא משניר להכי כתב ואכלת וכי האי גוונא פריך בפרק קמא דסוכה (דף יב.) בגמ' דזה הכלל וכו' ויש לומר דילמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין ועוד מאי קמ"ל קרא ועוד דגמרינן מנזיר מה התם בכל מיני יין אסור דכתיב מכל אשר יעשה מגפן וגו' אף שכר דהכא: ומנלן דחשיבא עליה כעינוי דכתיב אל תירא דניאל וגו' - ואין להקשות דילמא להתענות דקרא לאו אסיכה קאי אלא אלחם חמודות לא אכל שהיה מענה נפשו באכילה וי"ל האי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר ואינו שותה יין ושותה משקה אחר אלא ודאי אסיכה קאי שלא היה סך כלל: דתנן מניין לסיכה שהיא כשתייה דכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' - בפרק אמר ר' עקיבא בשבת (דף פו.) קאמר עלה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ותבא כמים בקרבו ותימה דבפרק בנות כותים (נדה דף לב. ושם) מייתי ברייתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' והשתא קשה דמעיקרא מייתי ראיה מדאורייתא והדר מייתי ראיה מדברי קבלה שאינו אלא זכר לדבר וי"ל דה"ק אפי' לא היה לנו פסוק לאסור סיכה דאוריי' הוה לן למיסרי' מדרבנן מקרא דותבא אי נמי קרא דולא יחללו נמי אסמכתא בעלמא דעיקרו לאו להאי דרשא אתא אלא לכדדרשינן בפרק קמא דזבחים (דף ג:) קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ובס"פ אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) ילפינן מיני' אוכל טבל דבמיתה ופר"ת דכל עינויים דיוה"כ ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא לבר מאכילה ושתיה דהאמר לקמן ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובמסכת כריתות בפ"ק (דף ז.) אמרינן כהן שסך שמן של תרומה (למעים) בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן ומותר אדם לסוך בחלב דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה כי ההיא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו' עד אמר ליה שלא כדרך הנאתו קא עבידנא וחלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו אבל חלב דהתירי הנאה מותר ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו וביוה"כ אסרו משום תענוג אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות כללא דמילתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי: מניין לסיכה שהיא כשתיה דכתיב ותבא וגו' - תימה לי אמאי איצטריך הש"ס למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פו.) ונראה לי דאצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרי' סיכה דכמה עניינין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר עינויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קא משמע לן מקרא דותבא כמים וגו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל: