יומאסז:
טוען את הדף…
דִּכְתִיב: ״בַּמִּדְבָּר״. וּמַאן דְּאָמַר אֲסוּרִין, דִּכְתִיב: ״גְּזֵירָה״. וּמַאן דְּאָמַר אֲסוּרִין, הַאי ״מִדְבָּר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״הַמִּדְבָּרָה״, ״הַמִּדְבָּרָה״, ״בַּמִּדְבָּר״ — לְרַבּוֹת נוֹב וְגִבְעוֹן, שִׁילֹה, וּבֵית עוֹלָמִים. וְאִידַּךְ, הַאי ״גְּזֵירָה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״גְּזֵירָה״ — אֵין גְּזֵירָה אֶלָּא חֲתוּכָה. דָּבָר אַחֵר: אֵין גְּזֵירָה אֶלָּא דָּבָר הַמִּתְגַּזֵּר וְיוֹרֵד. דָּבָר אַחֵר: ״גְּזֵירָה״, שֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תֹהוּ הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ גְּזַרְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין, לֹא אָמְרָה תּוֹרָה ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲזָאזֵל״ — שֶׁיְּהֵא עַז וְקָשֶׁה. יָכוֹל בַּיִּשּׁוּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמִּדְבָּר״, וּמִנַּיִן שֶׁבְּצוּק? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּזֵירָה״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״עֲזָאזֵל״ — קָשֶׁה שֶׁבֶּהָרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עֲזָאזֵל״ — שֶׁמְּכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה עוּזָּא וְעַזָּאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן, ״אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ״ — דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם. ״אֶת חוּקּוֹתַי תִּשְׁמְרוּ״ — דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תוֹהוּ הֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ חֲקַקְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. אֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁלֵּחַ מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵין הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַמְשַׁלֵּחַ מְטַמֵּא בְּגָדִים. יָכוֹל מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַמְשַׁלֵּחַ״. אִי ״הַמְשַׁלֵּחַ״, יָכוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַצּוּק — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַמְשַׁלֵּחַ״. הָא כֵּיצַד: מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״עֲזָאזֵל וְכִבֶּס״ — עַד שֶׁהִגִּיעַ לַצּוּק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו״, זוֹרְקוֹ בְּבַת רֹאשׁ וּמְטַמֵּא בְּגָדִים. מַתְנִי׳ בָּא לוֹ אֵצֶל פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, קְרָעָן, וְהוֹצִיא אֶת אֵימוּרֵיהֶן, נְתָנָן בְּמָגֵיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים — מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּצִּית הָאוּר בְּרוּבָּן. גְּמָ׳ ״וְהִקְטִירָן״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: לְהַקְטִירָן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ. ״קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּמִין קְלִיעָה. תָּנָא: לֹא הָיָה מְנַתְּחָן נִיתּוּחַ בְּשַׂר עוֹלָה, אֶלָּא עוֹר עַל גַּבֵּי בָּשָׂר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן עוֹר וּבָשָׂר וָפֶרֶשׁ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עוֹר וּבָשָׂר וָפֶרֶשׁ,דכתיב במדבר - ושלח את השעיר במדבר (ויקרא טז) וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר: גזירה - לשון חומר ואיסור: המדברה המדברה במדבר - שלש מקראות בענין לשלח אותו לעזאזל המדברה ושלח ביד איש עתי המדברה ושלח את השעיר במדבר: חתוכה - צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך: דבר המתגזר ויורד - השעיר מתגזר בה איברים איברים: שמא תאמר מעשה תהו הם - מה כפרה יש בשילוח זה ומה יש ביד צוק זה להועיל: לתקלה - שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר: שיהא עז וקשה - אל לשון קשה: ומניין שבצוק - הר זקוף: גזירה - חתוכה: עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו׳:ב׳) כלומר על העריות מכפר: משפטי - משמע דברים המיושרים והדין נותן לעשותו: חוק - משמע שאינו אלא גזירת מלך כמו וישימה לחק (שמואל א ל) וישם אותה יוסף לחוק (בראשית מז): השטן - יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו לכך נכתב בהן חוק אני ה' גזרתי עליכם: תלמוד לומר אני ה' - אחוקותי קאי דמינייהו סליק את חוקותי תשמרו אני ה' חקקתים גזרתים: השולח את המשלח - המלוים אותו מירושלים: ת"ל והמשלח - משמע ששילחו כבר לצד המדבר: זורקו בבת ראש - קסבר דחיפתו וזריקתו היא שילוחו: מתני' בא לו אצל פר וכו' - חזר לו התנא לסדרו הראשון שהוא מסדר עבודת כ"ג וקתני בא לו כהן גדול אצל פר ושעיר העומדים לישרף אחר שמסר את המשתלח למי שהוא מוליכו בא לו אצלם וקרעם והוציא האימורין: ונתנם במגס - בקערה של כלי שרת והקטירן כדכתיב (ויקרא טז) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובגמרא פריך הא אכתי לא חזי להקטירן: קלען במקלעות - כמין קליעה ארבעה בני אדם נושאין שני מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכים מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימין הן אלא שנקרע כריסן להוציא אימוריהן כדתניא בגמרא שמוציאן שלמים: והוציאן לבית השריפה - חוץ לירושלים: מאימתי מטמאים בגדים - העסוקין בהן כדכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו (שם): משיצאו חוץ לחומת העזרה - בגמרא מפרש טעמא: גמ' ה"ג והקטירן ס"ד אלא אימא להקטירן - ולא גרס במגס מקטיר להו וגירסא משובשת היא כאן ובמסכת פסחים (דף סה:) ובמסכת סוטה (דף טו.) דשפיר הוה שייך למיתני לתנא והקטירן במגס דבמגס מעלה אותן למזבח דדכוותיה תנינן טובא מעלו ומקטירו בכלי שרת (סוטה דף יד:) מעלו ומקטירו בהמיינו אלא הכי קשיא ליה והקטירן ס"ד וכי עכשיו הוא מקטירן והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואמורי חטאת הללו ותמיד של בין הערבים כדקתני בפרקין דלקמן אלא אימא להקטירן נתנן למגס להקטירן בו למזבח כשיגיע זמנן: לא היה מנתחן - השורפן כניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח (ויקרא א) אלא עור על גבי בשר ואינו מפשיטן: נאמר כאן - בפר ושעיר את עורותם ואת בשרם ואת פרשם: ונאמר - בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו (ויקרא ד):אטו במגס מקטיר ליה - כך היה כתוב בספרים כאן ובס"פ תמיד נשחט (פסחיסדף סה:) ורש"י מחקו לפי שהיה קשה לו דבכמה דוכתי במנחות קתני מעלה ומקטירה בכלי שרת ולא פריך הכי אטו בכלי שרת מקטיר ליה וגרס רש"י והקטירו ס"ד וכי היה יכול להקטירו מיד והלא היה לבוש עדיין בגדי לבן והקטרה הוא בבגדי זהב מבחוץ ומשני נתנו במגס להקטירו לכשיגיע זמנו ובפ' תמיד נשחט (גז"ש) מפרש הקטירו ס"ד אטו הוא גופיה מקטיר ליה והא בזר קיימינן דלעיל מיניה איירי בהפשטה דכשירה בזר ומשני נתנו במגס להקטיר על ידי כהן ור"ת אומר דאין צריך להגיה הספרים והא דלא פריך הכי גבי מנחה בכלי שרת ס"ד שאני התם כיון דמנחה בעיא קידוש כלי אגב דמקדש בכלי שרת מעלה למזבח בכלי שרת שהיא נתונה בו להקטירה אבל הכא ובפרק תמיד נשחט פריך שפיר במגס ס"ד וכי חובה הוא שיהיה בכלי שרת כלל והקשה ה"ר שמואל מורדון דבפרק שני דסוטה (דף טו.) דפריך הכי גבי מנחה דקתני מעלה ומקטירה בכלי שרת ומקטיר לה ומשני אימא להקטירה ומעתה אין צריך למחוק הספרים דאיכא למימר כיון דפריך לה חדא זימנא בסוטה גבי מנחה ושני לה לא חש להקשות במנחה זימנא. אחריתי אע"ג דבזבח פריך לה בתמיד נשחט (פסחים דף סה:) והדר פריך לה הכא התם כבשים והכא פרים אבל גבי מנחות שם מנחה אחת היא ולספרים דגרסינן בסוטה בברייתא מעלן ומקטירן בכלי שרת ומולחו ונותנו על גבי האשים ניחא (לפר"ת) דהכי פריך מקטירו בכלי שרת ס"ד פירוש וכי כמו שהיא בכלי שרת בלא מליחה מקטירו ומשני אימא להקטירו פירוש לאחר מליחה ולי נראה דגרסי' שפיר במגס ס"ד ופריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי נמי דכשקרען והוציא אימוריהן נותנו במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ"מ כשמעלן למזבח יכול להעלותן בידיו ומדקתני ליה גבי סדר יום הכפורים משמע דכך הוא הסדר ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס ובפרק תמיד נשחט נמי דקתני כל סדר הפסח שחיטתו וקבלת דמו והולכתו וזריקתו והפשיטו והקטרתו להכי מתמה מדקתני הכי גבי סדר הפסח אלמא דחובה הוא להקטירו במגס וכן בפרק ב' דסוטה דקתני סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחתו מתוך ביתו וכל סדר המנחה קתני עד מעלה ומקטירה בכלי שרת להכי פריך מדקתני הכי גבי סדר מנחה אלמא חובה היא אבל בשאר דוכתי לא פריך הכי: