יומאלד.
טוען את הדף…
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה״, וְאָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ — הִיא עוֹלָה רִאשׁוֹנָה. וּמִנְחָה לַחֲבִיתִּין, עוֹלָה וּמִנְחָה. וַחֲבִיתִּין לִנְסָכִים, שׁוּם מִנְחָה. וּנְסָכִים לְמוּסָפִין, זֶבַח וּנְסָכִים. וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין, וְהָתַנְיָא: בָּזִיכִין קוֹדְמִין לְמוּסָפִין! תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מוּסָפִין קוֹדְמִין לְבָזִיכִין — לָאו מִי אָמְרַתְּ ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, לְהַקְדִּים? הָכָא נָמֵי: ״בַּיּוֹם״ ״בַּיּוֹם״, לְאַחֵר. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר בָּזִיכִין קוֹדְמִין לְמוּסָפִין? גָּמַר ״חוּקָּה״ ״חוּקָּה״ מֵחֲבִיתִּין. אִי מֵהָתָם גָּמַר, לִיגְמְרַהּ כּוּלַּהּ מִילְּתָא מֵהָתָם? לְהָכִי אַהֲנִי ״בַּיּוֹם״ ״בַּיּוֹם״, לְאַחֵר. קְטוֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין דָּם לְאֵיבָרִים וְכוּ׳. מַנִּי? אִי רַבָּנַן, בֵּין דָּם לְנֵרוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ. אִי אַבָּא שָׁאוּל, בֵּין נֵרוֹת לְאֵיבָרִים מִיבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּבְסִידְרָא לָא קָא מַיְירֵי. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין אֵיבָרִים לִנְסָכִים וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה״, מָה מִנְחַת הַבֹּקֶר — קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים, אַף כָּאן — קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים. אִי מָה לְהַלָּן קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לְאֵיבָרִים, אַף כָּאן קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לְאֵיבָרִים! מִי כְּתִיב ״כְּאֵיבְרֵי הַבֹּקֶר״? ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר״ כְּתִיב. כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר, וְלֹא כְּאֵיבְרֵי הַבֹּקֶר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִית הַהִין״ — יִלְמַד שֶׁל שַׁחֲרִית מִשֶּׁל עַרְבִית.ת"ל וערך עליה העולה וגו' - העולה משמע תהא ראשונה דאי לאורויי בעלמא אתא שיקטירו עליה עולה ושלמים נכתוב וערך עליה: עולה ומנחה - להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כ״ג:ל״ז) עולה ומנחה לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד: שום מנחה - הואיל וחביתין אף הן מנחה והזקיקם הכתוב עם התמיד דכתיב בה (במדבר כ״ח:ה׳) ועשירית האיפה סולת למנחה תמיד אף היא תהא סמוכה לתמיד אחר מנחת נסכים כדכתיב עולה ומנחה: זבח ונסכים - למדנו שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים: תנאי היא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בה בפסחים בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נח.): ביום - ביום השבת יערכנו (ויקרא כ״ד:ח׳) ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו: חוקה חוקה - בחביתין כתוב (שם ו) חק עולם לה' כליל תקטר ובבזיכין כתיב (שם כד) קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ואכולה מילתא קאי וגמרינן מיניה שתקדים למוספין כחביתין: וליגמרה לכולה מילתא - להקדימן אף לנסכים: אי רבנן - דאמרי בפ' קמא (דף טו.) בקטרת מפסיק להטבת נרות: בין דם לנרות מיבעי ליה - בין עבודת הדם לעבודת הנרות קודם שיגמרם: לעולם רבנן היא - ניחא ליה לאוקמה כרבנן: ובסידרא לא קא מיירי - לא דק: בין איברים לנסכים - למנחת נסכים: כמנחת הבקר - תהא מנחת ערב: מה מנחת הבקר - תהא מאוחרת לקטורת שהרי אף איברים מאוחרים לה: אף מנחת הערב - קטורת קודמת לה: מי כתיב כאיברי הבקר - כן יהיה איברי הערב ותידוק מינה מה איברי הבקר מאוחרים לקטרת אף איברי הערב מאוחרים לה: כמנחת הבקר - תהא מנחת הערב: ולא כאיברי הבקר - איברי הערב: ונסכו רביעית ההין לכבש האחד - גבי תמידין כתיב ולימד על האחד שטעון נסכים ומיהו האחד הוא של ערבית דהא מיניה סליק דכתיב לעיל מיניה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה סולת וגו' עולת תמיד העשויה וגו' ונסכו רביעית ההין: ילמד שחרית משל ערבית - מה זה טעון נסכים אף זה טעון נסכים:העולה עולה ראשונה - תימה למה לי קרא תיפוק ליה ממלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד דנפקא לן מיניה בפרק כל התדיר (זבחים דף פט.) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכי תימא דההוא למוספין והאי לנדרים ונדבות וצריכי דמוספין [קבוע] להם זמן ונדרים ונדבות שכיחי בכל יום והא בפרק התכלת (מנחות דף מט.) מייתי לקרא דהעולה לתמידין קודמין למוספין דקאמר היכי דמי הא דתנן התמידין אינן מעכבין המוספין אילימא דאית ליה ולקדם והתניא העולה כו' ועוד קשה טפי דבס"פ הגוזל קמא (ב"ק דף קיא.) דרש מדכתיב (במדבר ה׳:ח׳) מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא העולה וכו' הוה ליה למיפרך ממתני' דכל התדיר (זבחים דף פט.) דאדרבה ממלבד גופיה דרשינן איפכא וליכא למימר נמי דאיצטריך מלבד לצבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא מתני' דכל התדיר לא איירי כולה אלא בלקדם דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דקתני התם בהדה וליכא למימר נמי חד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפרק התכלת (מנחות דף מט.) וי"ל דהעולה עולה ראשונה להקדמה דהקטרה דקרא בהקטרה איירי וקרא דמלבד להקדמת שחיטה שתעשו את אלה בעשיית דם איירי והשתא ניחא דמייתי בפ' התכל' (ג"ז שם) מהעולה לאשמעי' בהקטרה דלא תנן בפ' כל התדיר (זבחים דף פח.) דתמיד קודם אי נמי משום הוה ס"ד דמקשה שהוא מעכב הלכך פריך מברייתא דלשון שלא יהיה דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתני' דכל התדיר וניחא נמי דלא מייתי בהגוזל קמא מההיא דכל התדיר לאוכוחי [על מלבד איל הכפורים דלא הוי] כסף ברישא דאיכא למימר לעולם כסף ברישא והדר איל כסדר שנכתבו בפרשה אבל בכל התדיר איירי בעשיית דם וה"ק קרא מלבד עולת הבקר שעשיתם עבודת הדם כבר תעשו את אלה אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא דמלבד תהא קודם התמיד דכולי קראי דקמיה בהקטרה משתעי דכתיב בהו (במדבר כ״ח:ח׳) אשה ריח ניחוח להכי אצטריך לאיתויי העולה דאפילו בהקטרה תמיד קודם אע"ג דהקטר מוספין כתיב ברישא אפ"ה תמיד קודם הכא נמי נימא דאע"ג דכסף כתיב ברישא איל הכפורים קדים מיהו תימה למה לי קרא דהעולה ודמלבד לאשמועינן דתמידין קודמין למוספין תיפוק ליה דבתמידין כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום ואמרי' נמי מוספין בשש ואז אינו בקר וי"ל דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת התמיד עד אחר הקטרת המוסף כדמשמע בהגוזל קמא (ב"ק דף קיא.) מדכתיב מלבד ותעשה בבקר הוה מוקמינן ליה לעבודת דם אבל קשה עדיין כיון דכתיב העולה לאפוקי מההיא סברא למה לי קרא דמלבד לאשמועינן דתמיד קודמת למוספין בעבודת דם תיפוק ליה מדכתיב בבקר בתמיד ובמוספין ביום ונ"ל דאיצטריך מלבד למיגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמאי טעמא כתב אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מאי טעמא אמרי לך מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפ' כל התדיר דגמר מהכא בכל דוכתא דקתני כל התדיר מחבירו קודם כו' עד שנאמר מלבד: העולה עולה ראשונה - י"מ שהיא עולת התמיד שכתובה ראשונה לכל הקרבנות בפרשת פינחס אי נמי קסבר עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני עולת תמיד הואי והיא היתה ראשונה לכל הקרבנות ציבור ופלוגתא היא בפ"ק דחגיגה (דף ו.) דאיכא למ"ד עולת תמיד הוה ואיכא למ"ד עולת ראייה הוה (וע' תוס' ב"מ נה.): חביתין לנסכים שום מנחה - הא דלא קאמר טעמא משום דבחביתים כתיב מחציתה בבקר משום דבנסכים כתיב נמי בבקר כמנחת הבקר וכנסכו (במדבר כ״ח:ח׳): נסכים למוספין זבח ונסכים - תימה לי אמאי לא קאמר טעמא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום ובלאו הכי איצטריך קרא לזבח ונסכים לדרשא אחריתי בפרק התודה (מנחות דף עט.) אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח שנאמר זבח ונסכים ונ"ל דאיצטריך למילף מהאי קרא כדי ליישב אותו אפי' למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין אע"ג דהכא כתיב ביום והכא כתיב תרי ביום אלמא דלא משמע ליה ביום לאחר להכי מייתי קרא דזבח ונסכים אין להקשות מנלן דמנחה קודמת לנסכים אי משום דכתב עולה ומנחה אימא דנסכים קודמין למנחה דכתיב זבח ונסכים דהא לא קשה כלל דבכל דוכתא כתיב מנחה ברישא ואח"כ נסכים ובההוא קרא גופיה כתיב מנחה ברישא דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים: לעולם רבנן היא - הא דלא קאמר אי בעית אימא רבנן אי בעית אימא אבא שאול ובסידרא לא קא מיירי י"ל משום דרישא דלא כאבא שאול דקתני ונכנס להקטיר קטורת ולהיטיב הנרות כדאמר בפ"ק (דף יד:):