יומאעא.
טוען את הדף…
שֶׁכׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ נֶאֶמְרָה עַל הַסֵּדֶר, חוּץ מִפָּסוּק זֶה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּמִירִי, חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, וְאִי אָמְרַתְּ כְּסִדְרָן כְּתִיבִי, לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ טְבִילוֹת וְשִׁשָּׁה קִידּוּשִׁין. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְדִילְמָא מַפְסֵיק לֵיהּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ! אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עוֹלָתוֹ״, מִיצִיאָה רִאשׁוֹנָה עָבֵיד אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לָבַשׁ״, כְּלוּם אָדָם פּוֹשֵׁט אֶלָּא מַה שֶּׁלּוֹבֵשׁ?! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לָבַשׁ״ — שֶׁלָּבַשׁ כְּבָר. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: וְאֵימָא דְּמַפְסֵיק לֵיהּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ! הָכְתִיב: ״וְיָצָא וְעָשָׂה״. וְכׇל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ נֶאֶמְרָה עַל הַסֵּדֶר? וְהָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״, וַהֲדַר: ״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת״, וְאִילּוּ אֲנַן תְּנַן: הָרוֹאֶה אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא — אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וְאִילּוּ אֵמוּרֵי חַטָּאת בָּתַר הָכִי מַקְטֵיר לְהוּ! אֵימָא: חוּץ מִפָּסוּק זֶה וְאֵילָךְ. וּמַאי חָזֵית דִּמְשַׁבְּשַׁתְּ קְרָאֵי, שַׁבֵּישׁ מַתְנִיתָא! אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״וְהַמְשַׁלֵּחַ ... וְהַשּׂוֹרֵף״. מָה מְשַׁלֵּחַ דְּמֵעִיקָּרָא — אַף שׂוֹרֵף דְּמֵעִיקָּרָא. אַדְּרַבָּה: מָה שׂוֹרֵף דְּהַשְׁתָּא — אַף מְשַׁלֵּחַ דְּהַשְׁתָּא! ״וְהַמְשַׁלֵּחַ״, דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״יׇעֳמַד חַי״, עַד מָתַי יְהֵא זָקוּק לַעֲמוֹד חַי? עַד שְׁעַת כַּפָּרָה. וְאֵימָתַי שְׁעַת כַּפָּרָה? בִּשְׁעַת מַתַּן דָּמִים, וְתוּ לָא. אָתֵי מְשַׁלֵּחַ, מְצָאוֹ בַּשּׁוּק לְכֹהֵן גָּדוֹל, אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל! עָשִׂינוּ שְׁלִיחוּתְךָ. מְצָאוֹ בְּבֵיתוֹ, אוֹמֵר לוֹ: מְחַיֵּה חַיִּים, עָשִׂינוּ שְׁלִיחוּתוֹ. אָמַר רַבָּה: כִּי מִיפַּטְרִי רַבָּנַן מֵהֲדָדֵי בְּפוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי הָכִי: ״מְחַיֵּה חַיִּים יִתֵּן לְךָ חַיִּים אֲרוּכִּים וְטוֹבִים וּמְתוּקָּנִין״. ״אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה׳ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים״, אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה מָקוֹם שְׁוָוקִים. ״כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ״, וְכִי יֵשׁ שָׁנִים שֶׁל חַיִּים וְיֵשׁ שָׁנִים שֶׁאֵינָן שֶׁל חַיִּים? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הַמִּתְהַפְּכוֹת עָלָיו מֵרָעָה לְטוֹבָה. ״אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא״, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁדּוֹמִין לְנָשִׁים וְעוֹשִׂין גְּבוּרָה כַּאֲנָשִׁים. וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: הָרוֹצֶה לְנַסֵּךְ יַיִן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — יְמַלֵּא גְּרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא״. וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ — יִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שׇׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹשכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו' - ואי כסדרן כתיבי וכן הסדר שמוציאן בלבישה ראשונה ואין עבודה חיצונה של בגדי זהב מפסקת בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה לא משכחת לה וכו' כבר פרשתיה בפרק אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לב:): בשעיר הנעשה בחוץ - כדכתיב (במדבר כ״ט:י״א) מלבד חטאת הכפורים והוא אינו כתוב כאן אבל אילו ואיל העם דווקא כתבינהו קרא אחר הוצאת כף ומחתה ולא איצטריך לן לשבש סדרא דקראי: אמר קרא ויצא ועשה וגו' - וזו יציאה ראשונה האמורה בפרשה הילכך על כרחך מקמי הוצאת כף ומחתה עביד להו בהפסקה שביניהם לעבודת היום: אשר לבש כבר - אלמא זו היא פשיטה שניה שמע מינה יש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה ורבא לא אאתקפתיה דרבי זירא קאי אלא לפרושי טעמא דמתניתא דמשבשא קראי: ה"ג קראי כתיבי וכו' - ולא גרס תרי: אינו רואה פר ושעיר הנשרפים - אלמא שריפתן בעוד שכהן גדול לבוש בגדי בוץ היא: ואילו אימורי חטאת - לדברי הכל בתר הכי עביד להו (כשטובל) בטבילה שלישית עם אילו ואיל העם: אימא חוץ מפסוק זה ואילך - לא נכתבה על הסדר: שביש מתניתא - ואימא שריפת הפר והשעיר אחר טבילה שלישית: אמר קרא והמשלח את השעיר וגו' - ובאותו לשון עצמו נאמר והשורף אותם דמשתעי בשריפת הפר ושעיר ושניהן כתובין אחר ואת חלב החטאת ועל כרחך שילוח השעיר מקמי הקטרת אימורים הוה כדכתיב ושלח את השעיר במדבר והדר ואת חלב החטאת על כרחך והמשלח דכתיב בתריה כאדם שהפסיק הענין שהיה מדבר בו וחוזר ומסיימו ואומר ואותו שילוח שאמרתי לך למעלה המשלחו מטמא בגדים ובאותו לשון עצמו נאמר והשורף: מה והמשלח - אף על פי שנכתב אחר אימורי חטאת דמעיקרא הוא אף והשורף אף על פי שנכתב אחריהן מעיקרא הוא: אדרבה מה שורף דהשתא - שהרי צווי עיקר שריפתן אחר אימורי חטאת נאמר כדכתיב ואת חלב החטאת וגו' והדר ואת פר החטאת יוציא ושרפו: אף המשלח דהשתא - דווקא כתב אחר אימורין ושילוח שעיר האמור למעלה מהם הכי קאמר ונשא השעיר עליו את עונותם ושלחו המדברה כשיגיע זמן שילוחו: והמשלח מעיקרא משמע - כאדם שחוזר לענין שהפסיק בו וכמו שפירשתי ושילוח שעיר במקומו נכתב מדלא הדר וכתב אחר אימורין ושלח השעיר והמשלחו יכבס בגדיו: רבא אמר - לא מצית אמרת דשילוח שעיר לא במקומו נאמר דהא לא הזקיקו לעמוד שם אלא עד שעת כפרה והיא עבודת היום דמתן דמים: אתי משלח - ליום המחרת: מצאו בשוק - מכבדו לפני הבריות ואומר לו אישי כהן גדול וכו': מחייה חיים - הוא הקדוש ברוך הוא עשינו שליחותו: מפטרי מהדדי - שהיה אחד נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו: אתהלך וכו' - איידי דאיירי בחיים מתוקנים נקט לה: זה מקום שווקים - שאדם מוצא לקנות מזונותיו ולפי שהיה דוד מטלטל נע ונד היה מתפלל על הדבר: שמתהפכות עליו - מי שהיה עני בילדותו ונעשה עשיר לעת זקנותו דומה לו כאילו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה: אליכם אישים אקרא - בראש פרשת ושנות חיים הוא להכי נקט ליה: אישים - לשון אשה מדלא כתיב אנשים: שדומין לנשים - ענותנין ותשושי כח: (שנסך) יין וכו' - אישים לשון קרבן אשה:לא משכחת לה אלא ג' טבילות - לעיל פ' אמר להם הממונה (יומא דף לב. ד"ה ואי) פירשתי: