יומאסב.
טוען את הדף…
וְכִי עֶדְרוֹ שׂוֹרֵף? מִי דָּמֵי — הָתָם לָא כְּתִיב ״אוֹתוֹ״, הָכָא כְּתִיב ״אוֹתוֹ״. אִיתְּמַר, רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּחַ, וְרַב שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אַחֲרוֹן מְשַׁלֵּחַ. בִּשְׁלָמָא רַב שִׁימִי (בַּר אָשֵׁי) מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר אַחֲרוֹן מְשַׁלֵּחַ — קָסָבַר: הוֹאִיל וְגָמַר בּוֹ כַּפָּרָה. אֶלָּא רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, מַאי קָסָבַר? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. הֵי רַבִּי יוֹסֵי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת, דִּתְנַן (רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר): שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין שֶׁבָּהֶם תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶם אב״ג. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אב״ג — לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן. דִּילְמָא בְּעִידָּנָא דְּאִיתְחֲזַאי קַמַּיְיתָא, לָא אִיתְחֲזַאי בָּתְרָיְיתָא. אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח (דִּתְנַן): הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין — אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן, וְאִם הָיָה שֵׁנִי מוּבְחָר מִמֶּנּוּ — יְבִיאֶנּוּ. הֲדַרַן עֲלָךְ הוֹצִיאוּ לוֹ שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין — כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר — כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶם, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת — יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת — יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִילָּה, וְיֹאמַר: אִם שֶׁל שֵׁם מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו, וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.וכי עדרו שורף - רבא קא מהדר ליה לרב נחמן ולטעמיך וכי עדרו הזקיקו הכתוב לשרוף ותנן וכולן נשרפין אבית הדשן: הכא כתיב אותו - לשלח אותו לעזאזל (ויקרא ט״ז:י׳): את הלשכה - שהשליכו לתוכה שקלים שהביאו באדר וממלאין הגזברין מהן שלש קופות לתרומה לקנות מהן קרבנות צבור תמידין ומוספין: בעידנא דאיתחזאי - קופה קמייתא להקריב ממנה: לא איתחזאי בתרייתא - שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה אבל שעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות הדמים וכשגמרו נראה אחרון כראשון: ואחר כך נמצא הראשון - או קודם חצות דארבעה עשר או אחר חצות וקא אמר רבי יוסי מצוה בראשון ואף על פי שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרוייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא: שני שעירי. במראה - שניהן לבנים או שחורים או סחופים: והשני - אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני באחד יתכפר והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ובגמרא מפרש איזהו שני אם שני שבזוג שני אם שני שבזוג ראשון: ויאמר אם של שם מת וכו' - הכי מיפרש' אם של שם מת יאמר זה שעלה וכו' ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה וכו': שאין חטאת צבור מתה - דכי גמירי חמש חטאות ביחיד גמירי וטעמא מפורש בהוריות (דף ו.) ובתמורה (דף טו.) מה מצינו ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה שלא תמצאם בצבור אף שכפרו בעליה ואע"פ שאפשר להיות בצבור לא נאמרה אלא ביחיד: ועוד אמר רבי יהודה - בגמרא מפרש מאי אתא לאוסופי: ימות המשתלח - ויביא שנים ויגריל עליהן בתחילה: