יומא עז:

פרק ח׳ · יום הכפורים

Yoma 77b · Chapter 8: Yom HaKippurim

״אִם תְּעַנֶּה״ — מִתַּשְׁמִישׁ, ״וְאִם תִּקַּח״ — מִצָּרוֹת. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי מִצָּרוֹת? מִי כְּתִיב ״אִם תִּקַּח״? ״וְאִם תִּקַּח״ כְּתִיב. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי מִצָּרוֹת, חַד לְצָרוֹת דִּידֵיהּ, וְחַד לְצָרוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מֵעָלְמָא, דּוּמְיָא דְּ״אִם תִּקַּח״! מִי כְּתִיב ״אִם תִּקַּח וְאִם תְּעַנֶּה״? ״אִם תְּעַנֶּה וְאִם תִּקַּח״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הָא תַּשְׁמִישׁ גּוּפֵהּ אִיקְּרִי עִנּוּי, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁכַּב אוֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שֶׁעִינָּהּ מִבִּיאוֹת אֲחֵרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לִרְחוֹץ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכׇל גּוּפוֹ, וְאִם הָיָה מְלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה — רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָסוּר לָסוּךְ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכׇל גּוּפוֹ, וְאִם הָיָה חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ — סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. תְּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְדִיחָה אִשָּׁה יָדָהּ אַחַת בְּמַיִם, וְנוֹתֶנֶת פַּת לַתִּינוֹק, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת, וְגָזְרוּ עָלָיו לְהַאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: מִשּׁוּם שִׁיבְתָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ פְּנֵי רַבּוֹ, אוֹ פְּנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ — עוֹבֵר עַד צַוָּארוֹ בְּמַיִם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לִזְעֵירִי דַּאֲזַל לְגַבֵּי רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי תַּלְמִידֵיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָהוּא רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הוּא דַּאֲזַל לְגַבֵּיהּ דִּזְעֵירִי רַבֵּיהּ. רָבָא שְׁרָא לִבְנֵי עֲבַר יַמִּינָא לְמֶעְבַּר בְּמַיָּא לְנַטּוֹרֵי פֵּירֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: שׁוֹמְרֵי פֵּׂירוֹת עוֹבְרִין עַד צַוָּארָן בְּמַיִם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין. רַב יוֹסֵף שְׁרָא לְהוּ לִבְנֵי בֵּי תַרְבּוּ לְמִיעְבַּר בְּמַיָּא לְמֵיתֵי לְפִירְקָא, לְמֵיזַל לָא שְׁרָא לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁרָא לְהוּ לְמֵיתֵי וּשְׁרָא לְהוּ לְמֵיזַל, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְמֵיתֵי — לְחַיֵּי, אֶלָּא לְמֵיזַל מַאי טַעְמָא? כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. רַב יְהוּדָה וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה הֲווֹ קָיְימִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר (פָּפָּא) אַמַּבָּרָא דְחַצְדַּד, וַהֲוָה קָאֵי רָמֵי בַּר פָּפָּא מֵהָךְ גִּיסָא. רְמָא לְהוּ קָלָא: מַהוּ לְמִיעְבַּר לְמֵיתֵי לְגַבַּיְיכוּ לְמִשְׁאַל שְׁמַעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ — עוֹבֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה, תְּנֵינָא: עוֹבֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וּבְחוֹל כִּי הַאי גַּוְנָא מִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״וַיָּמׇד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִירֵנִי בַמַּיִם מֵי אׇפְסָיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד אׇפְסַיִים. ״וַיָּמׇד אֶלֶף וַיַּעֲבִירֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד בִּרְכַּיִם. ״וַיָּמׇד אֶלֶף וַיַּעֲבִירֵנִי מֵי מׇתְנָיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד מׇתְנַיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ: ״וַיָּמׇד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר״! אָמַר אַבָּיֵי: שָׁאנֵי נַחַל דִּרְדִיפִי מַיָּא. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּסִיחוּי — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ״. מַאי ״מֵי שָׂחוּ״ — שִׁיּוּטָא, שֶׁכֵּן קוֹרִין לְשַׁיָּיטָא סַיָּיחָא. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּבוּרְנִי קְטַנָּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט״. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּבוּרְנִי גְּדוֹלָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ״. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: לָא תֵּזִיל בֵּיהּ בִּסְפִינַת צַיָּידִין וּבוּרְנִי רַבְּתִי לֹא תְּגוּזִינֵּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי: אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בְּתוֹכוֹ, כְּתִיב הָכָא: ״בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט״, וּכְתִיב הָתָם: ״מִשּׁוּט בָּאָרֶץ״. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בַּתְּחִילָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי חֲגָבִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הֵיכָל — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל שֶׁתִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָאוּלָם — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל פֶּתַח עֲזָרָה — נַעֲשֶׂה כְּפִי פַּךְ קָטָן, וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מַיִם

אם תענה מתשמיש - להשבית עונתן: ואם תקח מצרות - השביעו כמשמעו שלא יוסיף להן צרות: ה"ג ואימא אידי ואידי מצרות מי כתיב אם תקח ואם תקח כתיב ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא דומיא דואם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב - הכי פירושא ואימא אידי ואידי מצרות וה"ק אם תענה את בנותי ליקח נשים עליהן מי כתיב אם תענה אם תקח דליהוי אם תקא פי' דאם תענה ואם תקח כתיב מילתא אחריתי היא: ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה - שלא יעשה בלהה וזלפה גבירות שוות להן והדר אשבעיה אם תקח נשים דהיינו צרות דאתיין להו לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא דומיא דואם תקח: מי כתיב אם תקח ואם תענה - צרות דעלמא קשות להן מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה אצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה אצרות דידיה דלא מישתעי איניש הכי להזהירו תחילה על הקל ולבסוף על הקשה: מביאות אחרות - שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה וקשיא לי א"כ אימא אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעיה שלא יענה אותן מביאות אחרות ועוד שעינה בביאות אחרות מיבעי ליה: מדיחה את ידה - לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שיבתא: שלא רצה להאכיל בידו אחת - אפי' ידו אחת לא היה נוטל לתת פת לבנו קטן ביום הכפורים: ואינו חושש - משום רחיצה: לנטורי פירי - שהיו להם פרדסים בעבר הנהר: בי תרבו - שם הכפר: לפירקא - שהיו דורשין ביוה"כ: לעתיד לבא - לשנה אחרת לא יבואו הואיל ולא התרת' לעבור את המים ולחזור: אמברא דחצדד - מקום מעבר הנהר מול חצדד: מתחת חפת - שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתיפו ואמר מר (שבת דף קמז.) היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב חטאת: כי האי גוונא - דקתני לעיל עד צוארו במים והאיכא סכנה שלא ישטפוהו המים: וימד אלף - המלאך הראה ליחזקאל נחל היוצא מבית קה"ק תחילתו כחוט והולך וגדל וכל אלף אמה אורך משיצא חוץ לירושלים לא היה עמוק אלא מי אפסים מי קרצולין: וימד אלף - שניות והעמיקו עד ברכים: מכאן ואילך - קרי ליה אשר לא אוכל לעבור אלמא אסור לעבור למעלה ממתנים: שאני נחל - היוצא מבית קה"ק שהיו מימיו רודפים הולכים מהר ושוטפים: בסיחוי - בשייט: ת"ל כי גאו המים מי שחו - ראויות לשוט:

משום שיבתא - פרש"י רוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית ור"ת מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך בטיט ובצואה יותר מזה שלא נטל ידיו שחרית שאינו רשאי ליגע לפיו ולחוטמו ולאזניו ולעיניו כדאמר בפרק שמונה שרצים (שבת דף קח:) יד לפה תקצץ וכו' משום בת מלך ושיבתא דהכא ענין אחר הואי ששורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו באותה שעה אף על פי שכבר נטלן שחרית ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות: