יומאעו.
טוען את הדף…
זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא ״אִישׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״. וְאֵימָא מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״? דָּנִין ״אִישׁ״ מֵ״אִישׁ״, וְאֵין דָּנִין ״אִישׁ״ מִ״וְּהָאִישׁ״. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד, פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכׇל יוֹם, וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו כׇּל יוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דּוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לֹא יֵרֵד מָן לְמָחָר, וְנִמְצְאוּ כּוּלָּן מֵתִים בָּרָעָב, נִמְצְאוּ כּוּלָּן מְכַוְּונִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַם. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּזְקֵנִים יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בְּפָרָשַׁת הַמָּן, וְהָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי וְאָמַר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים וּמֵבִיא עָלֵינוּ! אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים״, וְכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּעֵמֶק, (חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּשְּׁפֵלָה,) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בֶּהָרִים? וְכִי מַיָּא שׁוּרֵי שׁוּרֵי קָיְימִי. וְעוֹד: תֵּיבָה הֵיכִי סַגִּיָא? אֶלָּא, נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה עַד דְּאַשְׁווֹ מַיָּא בַּהֲדֵי טוּרֵי, וַהֲדַר ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם״. וְכִי אֵי זֶה מִדָּה מְרוּבָּה, מִדָּה טוֹבָה אוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר: מִדָּה טוֹבָה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת, בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״. בְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר: ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכוֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ״. כַּמָּה אֲרוּבּוֹת יֵשׁ בְּדֶלֶת — אַרְבַּע אַרְבַּע, הֲרֵי כָּאן שְׁמוֹנֶה, וְנִמְצָא מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כׇּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי [וְגוֹ׳ כּוֹסִי רְוָיָה]״, אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ כָּסָא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי, מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָּא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כּוֹסִי רְוָיָה״, רְוָיָה בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָוֵי. הָא לָא דָּמְיָא. הָתָם בְּאַרְבְּעִין יוֹמִין, הָכָא חֲדָא שַׁעְתָּא. הָתָם לְכוּלֵּי עָלְמָא, הָכָא לְיִשְׂרָאֵל לְחוֹדֵיהּ, וּנְפִישׁ לְהוּ טְפֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי ״פְּתִיחָה״ ״פְּתִיחָה״ גָּמַר. אָסוּר בַּאֲכִילָה. הָנֵי חֲמִשָּׁה עִנּוּיִין כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עִנּוּיִין שֶׁבַּתּוֹרָה: ״וּבֶעָשׂוֹר״, וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״, ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״, וְ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״, ״וְהָיְתָה לָכֶם״. הָנֵי חֲמִשָּׁה הָווּ? וַאֲנַן שִׁיתָּא תְּנַן! שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה הִיא. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, תִּירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וְקָרֵי לֵיהּ ״וְאָכַלְתָּ״. מִמַּאי? וְדִילְמָא דְּאַכְלֵיהּ עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן! דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אַנִיגְרוֹן מַיָּא דְסִילְקָא, אַכְּסִיגְרוֹן מַיָּא דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי. אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן בְּיַיִן וּבַשֵּׁכָר״. שֵׁכָר שְׁתִיָּה הוּא, וְקַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא ״וְאָכַלְתָּ״. מִמַּאי? וְדִילְמָא הָכָא נָמֵי דְּאַכְלֵיהּ עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן! ״שֵׁכָר״ כְּתִב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר. וְדִילְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ —זה יהושע - שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כ״ד:י״ג) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל: עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו - מאין לך: חמש עשרה אמה מלמעלה - אם תאמר מלמעלה לארץ ולא פירש בהר או בבקעה וכי חמש עשרה בהר וכו': תיבה היכי סגיא - היאך עלתה לראשי ההרים אלא על כרחך מלמעל' דקרא מן השמים הוא והכי קאמר על ידי גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים: מרובה - רבה על חברתה מדה טובה מרובה על הרעה חמש מאות בה שבמדה טובה נאמר (שם לד) נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים אף כאן מדת הטוב של ירידת המן רבתה על ירידת המבול: במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים - לא ירד מבול אלא דרך שתי ארובות: ובמדה טובה הוא אומר דלתי שמים פתח - ותנא כמה ארובות יש באורך דלת ארבע הרי לב' דלתות ח' ארובות ואחרי ששתי ארובות הורידו גשמים גובה ט"ו אמה ח' ארובות הורידו מן ששים אמות שהרי אמרת מדה טובה מרובה על של פורענות וכ"ש שאינה ממועטת הימנה: הא לא דמיא - אדר' אלעזר המודעי קאי: פתיחה פתיחה גמר - מה פתיחה האמורה בארובות המבול ט"ו לב' ארובות אף פתיחה האמורה בדלתות המן ט"ו אמה לכל ב' ארובות: ובעשור - דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון וגו' בכולהו כתיב תענו ועניתם: אניגרון - מין מאכל שנותנין בו יין ובכמה מקומות שנינו בתוספ' אניגרון ואכסיגרון שנותנין בו יין ושמן: מיא דסילקא - מים ששלקו בהן תרדין: דכולהו שלקי - של שאר מיני ירקי: מידי דמשכר - ואין שכרות דרך אכילה: קעילית - שם מקום:הני חמשה ענויין כנגד מי - תימה לי דהכא קאמר סתמא דהש"ס דחמשה הויין ובסמוך פריך סתמא דהש"ס ואנן שיתא תנן וי"ל דהא דקאמר הכא הני ה' ענויין כנגד מי לאו סתמא דהש"ס קאמר לה אלא מילתיה דרב חסדא היא הכל וכי האי גוונא איכא בריש פרק אלו מציאות (ב"מ דף כא.) דמיבעיא ליה וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות ובתר הכי פריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא וכמה לימא דרך נפילה ואפילו טובא אלא רבי יצחק הוא דקאמר וכמה וכה"ג יש לפרש בפרק לא יחפור (ב"ב דף בב:) גבי וכמה [א"ר ייבא] כמלא רחב חלון: ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם - כך היא הגירסא ברוב ספרים ודבר תימה היא מאד דלא מייתי להו כסדר שהם כתובים בתורה אלא לגמרי מלמטה למעלה קא מייתי להו ובעשור בפרשת פינחס ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור אל הכהנים ושבת שבתון והיתה לכם באחרי מות אלא שוהיתה לכם כתיב ברישא ונ"ל דלהכי מייתי ובעשור ברישא משום דמיניה נפקא לן לעיל (יומא דף עד:) פירושו דעינוי כדאמר לעיל יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער ת"ל כל מלאכה לא תעשו והיינו ההוא קרא דובעשור דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה ויש ספרים שגורסין שבת שבתון אך בעשור ובעשור והיתה לכם ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם: הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן - תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונ"ל דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קא חשיב דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קא חשיב: