יומאמג.
טוען את הדף…
דְּאַפֵּיק חֲמוֹר בַּהֲדַהּ. ״וְשָׁחַט אוֹתָהּ״ — שֶׁלֹּא יִשְׁחוֹט אַחֶרֶת עִמָּהּ. ״לְפָנָיו״, לְרַב — שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, לִשְׁמוּאֵל — שֶׁיְּהֵא זָר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה. ״וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ״, לִשְׁמוּאֵל — לְאַהֲדוֹרֵיהּ לְאֶלְעָזָר. לְרַב — הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, דַּאֲפִילּוּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט. ״וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת״, לִשְׁמוּאֵל — דַּאֲפִילּוּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. לְרַב — אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּלָאו גּוּפַהּ דְּפָרָה נִינְהוּ, לָא לִיבְעֵי כֹּהֵן, קָא מַשְׁמַע לַן. ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן״ — בְּכִיהוּנּוֹ. ״וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב״ — כֹּהֵן בְּכִיהוּנּוֹ לְדוֹרוֹת. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, הַשְׁתָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בָּעֵינַן, בְּכִיהוּנּוֹ מִיבַּעְיָא?! אִין, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר — טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. ״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ״. ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר, ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה, ״וְהִנִּיחַ״ — מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהַנִּיחַ, יָצְאוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהַנִּיחַ. תְּנַן הָתָם: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״. הָנָךְ דִּפְסַלִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — פְּסַלִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ, וְהָנָךְ דְּאַכְשַׁרִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — אַכְשַׁרִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וְלָקְחוּ״ — דַּאֲפִילּוּ קָטָן דִּפְסַלִי לָךְ הָתָם, הָכָא — כָּשֵׁר. אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ? ״וְנָתַן״, וְלֹא ״וְנָתְנָה״. וְרַבָּנַן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקַח ... וְנָתַן״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּשָׁקֵיל חַד וְיָהֵיב חַד, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקְחוּ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ ... וְנָתְנוּ״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּשָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֲבִי תְּרֵי, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקְחוּ ... וְנָתַן״, דַּאֲפִילּוּ שָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֵיב חַד. ״וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר״, לְרַבָּנַן: אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה. ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַקָּטָן, וּלְרַבִּי יְהוּדָה: ״אִישׁ״ — וְלֹא קָטָן, ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה. מֵיתִיבִי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת, חוּץ מִטּוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְאִשָּׁה. וְקָטָן (שֶׁיֵּשׁ) בּוֹ דַּעַת, אִשָּׁה מְסַיַּעְתּוֹ וּמַזֶּה.דאפיק חמור בהדה - דלתנא קמא שרי דליכא שמא יאמרו לרבי אסור דהא אותה כתיב: ולקח אלעזר הכהן - בקבלת דמה: לשמואל - דדייק לפניו לומר שהזר כשר לשחיטה איצטריך למיכתב בקבלת דמה אלעזר לאהדורה לאלעזר דאי כתב ולקח מדמה (והזה באצבעו) הוה משמע דאשוחט קאי: לרב - נמי דאמר שחיטה באלעזר היא לא הוה ליה למיכתב בקבלה אלעזר וכי כתיב הוי מיעוט אחר מיעוט לאלעזר ולא אחר ואין מיעוט אחר מיעוט כו': ולקח הכהן עץ ארז לשמואל - דאמר קבלה והזאה באלעזר הואי כתיב בה כהן לאכשורי השלכת עץ ארז בכהן הדיוט הוי האי משמע מוציא מיד משמע וכן כל הני דאמרינן ולרב דמכשר קבלה בכהן הדיוט הוי האי משמע ממילא ואינו מוציא מכלל מקרא שלפניו ואיצטריך למיכתב ביה כהן דאי כתב ולקח עץ ארז ולא כתיב כהן הוה אמינא ולקח כל מי שירצה ולא הוה מוקמינן ליה אכהן דקבלה סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה כו': הכהן בכיהונו - האי כהן קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא וכבס בגדיו וגו' ואנא ידענא דאהא דאיירי ביה קאי אלא למסמך כהן אבגדיו כלומר שבבגדי כהונה נעשית ולא בבגדי חול: וטמא הכהן עד הערב - ללמד על פרה הנעשית לדורות שצריכה בגדי כהונה: הניחא למאן דאמר - לעיל לדורות בכהן הדיוט ולא גמר חוקה מיום הכפורים איצטריך למיכתב כהן הכא ללמד על של דורות שתעשה בבגדי כהונה: איש להכשיר הזר - משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתב ואסף את אפר הפרה הוה אמינא כהן דלעיל מיניה איירי בכהן כתב הכא איש: להכשיר את האשה - דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא: לקדש - לתת מים על האפר בכלי חרס: ולקחו לטמא - בתר ואסף איש טהור כתיב זו היא עבודה שאחר אסיפה וכתיב ולקחו אותם הנאמרים באסיפה זר ואשה ולא חרש שוטה וקטן: א"כ - הואיל אדלעיל קאי נימא ולקח דהא גבי אסיפה בלשון יחיד כתביה: אשה מנא ליה - וכן אנדרוגינוס משום ספק אשה: ורבנן - אמרי לך לעולם אדלעיל קאי והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד דאי כתיב ולקח ונתן הוי אמינא עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנהו על המים כתיב ולקחו דאפילו שקלי תרי: ולקח אזוב - דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש: לרבנן - דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דאם כן לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי וכי כתבינא למדרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע: טהור להכשיר קטן - דפסליה בקידוש: ולרבי יהודה - דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דאם כן לישתוק מיניה:לרב הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות - על כרחך צ"ל לרבות כהן הדיוט שיהא כשר בקבלה והזאה אבל בהוצאה ושחיטה דווקא אלעזר דהא לכולהו לישני אמרינן לעיל אותה לאלעזר והא דאמר ר' זירא אמר רב לעיל שחיטת פרה בזר פסולה דמשמע הא בכהן כשירה ואפי' בכהן הדיוט יש לומר דלדורות קאמר וסבירא ליה כההוא לישנא דאותה לאלעזר הכהן הא לדורות בכהן הדיוט: הכל כשרין לקדש - פירש רש"י המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר [ב] יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבה משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה: מאי ולקחו לטמא דאפילו קטן דפסלי לך התם הכא כשר - והא דמכשיר טפי בקטן מבחרש ושוטה יש לומר משום דאתי לכלל דעת: ונתן ולא נתנה - אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה ואפילו הכי לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא יש לומר דשאני הכא מדשני קרא בדיבוריה דכתיב ולקחו לשון רבים והדר כתיב ונתן להכי דרשינן ולא ונתנה [וע"ע תוס' יבמות עב: ד"ה ונתן]: עד דשקיל חד ויהיב חד - פי' ההוא גופיה דשקיל ליה מערב ליה במים: הכל כשירין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס כו' - תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ולהזות מיתנן במסכת פרה (פ"ה מ"ד ובפי"ב מ"י) מ"ש דבקידוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי"ל דת"ק דרבי יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל (יבמות עב:) טומטום שקידש קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל וערל שקידש קידושו פסול אנדרוגינוס שקידש קידושו כשר מפני שהוא ספק אשה רבי יהודה פוסל באשה ואנדרוגינוס ות"ק דרבי יהודה דמתניתין היינו ת"ק דרבי יהודה דברייתא דפרק הערל (גם זה שם) דסבירא ליה כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום יש לומר אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ ותנא חוץ מחרש שוטה וקטן ושייר ערל וטמא וטומטום והא דלא פריך ממתניתין למאן דאמר ערל שהזה הזאתו . כשירה ופריך מברייתא י"ל משום דבברייתא קתני בהדיא דהזאתו פסולה להכי ניחא ליה למיפרך מינה: אשה מסעדתו - בפרק בתרא דמסכת פרה בתוספתא מפרש כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ולא מבעיא בשעת טבילת האזוב הזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרי' מיניה קטן בטבילה כתב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאיתקשו להדדי כדאיתא בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ.) ובמתניתין דפרק בתרא דפרה (משנה י) מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה פסול ור"י מסימפונ"ט גימגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי רבותא טפי להכשיר ואם כן במתניתין גבי פסול הוה ליה למיתני אפי' בשעת טבילה ונראה לי דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט טפי לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הויא רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב: