יומאפג:
טוען את הדף…
אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין — פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת נָמֵי, פְּשִׁיטָא — טִלְטוּל מִדְּרַבָּנַן הוּא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, דְּרַבָּנַן. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר, וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה. לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ — קוֹרִין לוֹ רוֹפֵא מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְקָרְעִין לוֹ אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת, וְגוֹזְזִין לוֹ אֶת הַכְּרֵישִׁין, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. נֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְלָא רַבִּי! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם — אֶלָּא לְעִנְיַן מַעְשַׂר יָרָק דְּרַבָּנַן, אֲבָל בְּמַעְשַׂר דָּגָן דְּטֶבֶל דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה, דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב — אָתֵי לְמֵיכַל בְּעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב. תָּנוּ רַבָּנַן מִי: שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה, שֶׁהַדְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה מְאִירִין מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״רְאוּ נָא כִּי אוֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה״. וּמַאי: ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר״! דְּהָתָם לָאו בּוּלְמוּס אַחְזֵיה. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא לְאַחַר אֲכִילָה, אֲבָל קוֹדֶם אֲכִילָה מִגְרָר גָּרֵיר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקוּהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵילָה וּשְׁנֵי צִמּוּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשׇׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אַלְיָה בִּדְבַשׁ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סוֹלֶת נְקִיָּה בִּדְבַשׁ. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ קִמְחָא דִשְׂעָרֵי בְּדוּבְשָׁא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת אֲחָזַנִי בּוּלְמוּס וְרַצְתִּי לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה, וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי: ״הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״. דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: הָרוֹצֶה לִטְעוֹם טַעַם תְּאֵנָה — יִפְנֶה לְמִזְרָחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאוֹת שָׁמֶשׁ״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא. אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יְהוּדָה, קַפְּחֵיהּ לְרוֹעֶה אַכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה. כִּי מְטוֹ לְמָתָא, אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יוֹסֵי. אַהְדְּרוּהוּ בְּלָגֵי וְצָעֵי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה, וְאַתָּה קִפַּחְתָּ אֶת הָעִיר כּוּלָּהּ. וְתוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא דּוּכְתָּא, בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא. יְהַבוּ לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: ״כִּידוֹר״. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ. רַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלֵים לֵיהּ כִּיסֵיהּ, אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בֵּי קִיבְרֵיהּ דַּאֲבוּהּ. אִתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ: תָּא שְׁקֵיל כִּיסָא דְּמַנַּח אַרֵישָׁא דְּהָהוּא גַּבְרָא. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: הָכִי אִתְחֲזִי לִי בְּחֶלְמַאי. אָמְרִי לֵיהּ: חֶלְמָא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא, אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְנַטְרֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא וְאַיְּיתְיֵהּ. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לַן כִּיסַן. אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר: אַמַּאי לָא דָּיְיקִיתוּ בִּשְׁמָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַן מָר? אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חֲשָׁשָׁא, אַחְזוֹקֵי מִי אֲמַרִי? מַשְׁכוּהוּ וְעַיְּילוּהוּ לַחֲנוּתָא, חֲזוֹ טְלָפְחֵי אַשְּׂפָמֵיהּ, אֲזַלוּ וִיהַבוּ סִימָנָא לִדְבֵיתְהוּ וְשַׁקְלוּהּ לְכִיסַיְיהוּ וְאַיְיתוֹ. אֲזַל אִיהוּ וְקַטְלֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ. הַיְינוּ (דִּתְנַן): מַיִם רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר. מַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּלְבַסּוֹף הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא בֵּיתָא דִּשְׁמֵיהּ ״בָּלָה״, לָא עֲיַילוּ לְגַבֵּיהּ. אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ רָשָׁע הוּא. דִּכְתִיב: ״וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים״, (כְּמוֹ: ״אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, כְּלוֹמַר: זָקְנָה בְּנִאוּפִים). מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה: פִּיו פָּתוּחַ, וְרִירוֹ נוֹטֵף, וְאׇזְנָיו סְרוּחוֹת, וּזְנָבוֹ מוּנָּח עַל יַרְכוֹתָיו, וּמְהַלֵּךְ בְּצִידֵּי דְּרָכִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע. מִמַּאי הָוֵי? רַב אָמַר: נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עָלָיו. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּאפשר בחולין פשיטא - דמתקנינן ליה: לא צריכא בשבת - שאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים: בעציץ שאינו נקוב - דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא: לימא תנאי היא - הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן: קורין לו רופא - בשבת: וקורעין לו תרנגולת - לתת על המכה שזו היא רפואתו: וגוזזין לו כרישין - מן המחובר להאכילו: כרישין - כרתי: לימא - הא דרבה ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר: עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן - דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא: ראו נא כי אורו עיני - ביהונתן כתיב: הכי גר' מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה: מגרר גריר - ממשיך את הלב לתאות רעבון: ויאכל - לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה: אליה - בשר שמן מאד: למזרחה של תאנה - שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי: וממגד - לשון מעדנים: קפחיה - כפאו ונטל ככרו הימנו: אהדרוהו בלגי וצעי - סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין: דייק בשמא - בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור: אשלימו ליה כיסייהו - ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם: דבי שמשי - של ערבי שבתות: לית בהו ממשא - מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו: חזו טלפחי אשפמיה - ראו עדשים על שפמו: יהבו סימנא לדביתהו - בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים: מים ראשונים האכילו בשר חזיר - פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר: מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין: ואזניו סרוחות - גדולות וכפולות למטן: משחקות בו - מראות בו כשפיהם לשחוק: