יומא ד.

פרק א׳ · שבעת ימים

Yoma 4a · Chapter 1: Shivat Yamim

לְטוּמְאַת בֵּיתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּיָלֵיפְנָא מִמִּלּוּאִים, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: זֶה וְזֶה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה מִכׇּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, דַּהֲוַאי נָמֵי הַזָּאָה בְּמִלּוּאִים. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּיָלְפַתְּ מִסִּינַי, הַזָּאָה בְּסִינַי מִי הֲוַאי? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעְמָיךְ מִי נִיחָא? בְּמִלּוּאִים דָּם, הָכָא מַיִם! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: נִכְנְסוּ מַיִם תַּחַת דָּם. אֶלָּא לְדִידָךְ, הַזָּאָה בְּסִינַי מִי הֲוַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַעֲלָה בְּעָלְמָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ״, בְּמַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן, מַאי הִיא — בְּעִנְיָן דְּמִלּוּאִים. וּמָה אָמוּר בְּעִנְיָן דְּמִלּוּאִים — אַהֲרֹן פֵּירַשׁ שִׁבְעָה וְשִׁמֵּשׁ יוֹם אֶחָד, וּמֹשֶׁה מָסַר לוֹ כׇּל שִׁבְעָה כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בָּעֲבוֹדָה. וְאַף לְדוֹרוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵשׁ שִׁבְעָה וּמְשַׁמֵּשׁ יוֹם אֶחָד, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתַּלְמִידָיו שֶׁל מֹשֶׁה — לְאַפּוֹקֵי צַדּוּקִין, מוֹסְרִין לוֹ כׇּל שִׁבְעָה כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בָּעֲבוֹדָה. מִכָּאן אָמְרוּ: שִׁבְעַת יָמִים קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין. וּכְשֵׁם שֶׁמַּפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל, כָּךְ מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה צָפוֹנָה מִזְרָחָה. וְאֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה מִכׇּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. וְאִם תֹּאמַר: בְּמִלּוּאִים דָּם, הָכָא מַיִם, אָמַרְתָּ: נִכְנְסוּ מַיִם תַּחַת דָּם. וְאוֹמֵר ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה׳ לַעֲשׂוֹת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״. ״לַעֲשׂוֹת״ — אֵלּוּ מַעֲשֵׂה פָרָה, ״לְכַפֵּר״ — אֵלּוּ מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַאי ״בְּזֹאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעוֹלָה! אָמְרִי: אִי לְקׇרְבָּן לְחוֹדֵיהּ, לֵימָא קְרָא ״בְּזֶה״ אוֹ ״בְּאֵלֶּה״, מַאי ״בָּזֹאת״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים קַמָּא הוּא דְּבָעֵי פְּרִישָׁה, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמִלּוּאִים אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּעָלְמָא לָא. אִי נָמֵי: כֹּהֵן גָּדוֹל קַמָּא הוּא דְּבָעֵי פְּרִישָׁה, אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּעָלְמָא לָא, תָּא שְׁמַע: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וְכוּ׳״. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: מֹשֶׁה עָלָה בֶּעָנָן, וְנִתְכַּסָּה בֶּעָנָן, וְנִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן, כְּדֵי לְקַבֵּל תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁכּוֹן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי״ — זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה לְאַרְבָּעִים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁכּוֹן כְּבוֹד ה׳״ — מֵרֹאשׁ חוֹדֶשׁ.

לטומאת ביתו - שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים: זה וזה - כהן דיום הכפורים וכהן דפרה: כל שבעה - ימי דהפרשה: מכל חטאות שהיו שם - מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה (פ"ג משנה יא) ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה: דהואי נמי הזאה - בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב (ויקרא ח׳:ל״ג) ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון: ובמלואים דם - הזאת מלואים של דם כדכתיב: דתני ר' חייא כו' - לקמיה בשמעתין מייתי לה: מעלה בעלמא - בפרה כדאמרן וביוה"כ לכבוד כניסת מחנה שכינה: תניא כוותיה דרבי יוחנן - דיליף ממלואים: כריש לקיש - דיליף מסיני: בזאת - קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש: מאי היא - באיזה ענין: ושימש יום אחד - עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר (ויקרא ט׳:ז׳) קרב אל המזבח: לאפוקי צדוקים - שהיו משנין עבודת קטורת יוה"כ כדלקמן בהוציאו לו (יומא דף נג.) שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים: לחנכו - ללמדו: וכשם שמפרישים - לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא: אמרת - אמור מעתה: מאי בזאת - לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן: שמע מינה - בענין מלואים ופרישה לשון נקבה: כהן גדול קמא - אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן: זה מעשה כו' - כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו: ר"ע אומר - קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (מכות דף כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

נכנסו מים תחת דם - דלאו לגמרי דרשה גמורה היא הא דגמרי ממלואים אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא דכאשר עשה ביום הזה יש לפרש דביום ראשון של ז' ימי המלואים אמר להם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות כל ז' ימי המלואים וכן פרש"י פשוטו בפירוש חומש וכיון דאסמכתא בעלמא הוא אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם: הזאה בסיני מי הוה - וא"ת והא הוה בסיני הזאת דם דכתי' (שמות כ״ד:ח׳) ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויש לומר אותה זריקה לא היתה בשביל טהרה שהרי לא על משה לבדו נזרק אלא על כל העם אלא דם הברית הוה דכתיב (שם) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם אי נמי ה"ק הזאה כל ז' בסיני מי הוה ותימה לי דלקמן בפירקין (יומא דף ח.) אמרינן אחד זה ואחד זה מזין עליו כל ז' ומסיק דלבד משבת ויש לומר במלואים הויא הזאה כל ז' אבל ביום הכפורים בדורות האחרונים גזרו על ההזאה משום שבות ואסרוה בשבת ותימה לי דלקמן מפרש ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי וכו' ומנא ליה לגמרא דטעמא דרבי מאיר משום חששא לימא משום דגמר ממלואים דהויא הזאה כל ז' ושמא רבי יוסי ברבי חנינא דקאמר הכי לקמן סבירא ליה כריש לקיש דלא גמר ממלואים אלא מעלה בעלמא משום ההיא חששא ראשון דילמא שלישי וכו' אי נמי יש לומר אפילו מאן דגמר ממלואים סבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא וא"כ אי לאו דאיכא טעמא קצת לא הוו מצרכי רבנן הזאה להכי איצטריך לפרושי טעמא: תניא כוותיה דריש לקיש - דרבי יוסי הגלילי ס"ל כוותיה תימה לי וכרבי יוחנן נמי מי לא תניא הא ר"ע ס"ל כר' יוחנן דלא יליף מסיני וי"ל כבר אייתי לעיל תניא כוותיה דרבי יוחנן דעדיפא מינה דמתניתין סתמא כרבי יוחנן והדר קאמר תניא נמי כוותיה דריש לקיש דאיכא תנא דסבר כוותיה אבל תימה לי מאי קא מייתי מהא דתניא כוותיה דריש לקיש דילמא רבי יוחנן אמר לך אנא דאמר אפילו כרבי יוסי הגלילי דעד כאן לא קאמר ר' יוסי הגלילי אלא בסיני הכי הוה אבל לדורות לא גמרינן מינה לומר דתסגי בפרישת ששה ימים כמו בסיני כדאמר רשב"ל אלא צריך פרישה שבעה ימים כמו במלואים וי"ל כיון דאשכחן ר' אלעזר דקאמר בסמוך ויקרא אל משה [משה] וכל ישראל עומדים וכו' והיינו כר"ע אלמא כרבי עקיבא דריש ליה לקראי מסתמא משמיה דר' יוחנן רביה אמרה ואף על גב דלא אמרה משמיה דרבי יוחנן אשכחן נמי בס"פ האשה רבה (יבמות דף צו:) כי האי גוונא אזל רבי אלעזר אמר לשמעתיה ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן איקפד ר' יוחנן וכו' עד אף ר"א תלמידך יושב ודורש והכל יודעים שתורתך היא אם כן רבי יוחנן דריש להו לקראי כר"ע: