Shevuot 8a · Talmud

גִּילּוּי עֲרָיוֹת נָמֵי, הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר קׇרְבָּן הוּא! בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְדַע לֵיהּ. שְׁפִיכוּת דָּמִים נָמֵי, הֵיכִי דָּמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר גָּלוּת הוּא! בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְדַע לֵיהּ. אִי נָמֵי, בְּהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי גָלוּת נִינְהוּ. אָמַר מָר: יָכוֹל עַל שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת הַלָּלוּ יְהֵא שָׂעִיר מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִטֻּמְאוֹת״ – וְלֹא כׇּל טוּמְאוֹת; מָה מָצִינוּ שֶׁחָלַק הַכָּתוּב מִכְּלָל כׇּל הַטְּומָאוֹת – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; אַף כָּאן – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. מַאי חָלַק? דְּמַיְיתֵי בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵימָא עֲבוֹדָה זָרָה, וּמַאי חָלַק – (סִימַן: עֲבוֹדָה זָרָה, יוֹלֶדֶת, מְצוֹרָע, נָזִיר וְכוּ׳) דְּמַיְיתֵי שְׂעִירָה וְלֹא כִּשְׂבָּה! אָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲנַן חָלַק לְהָקֵל קָאָמְרִינַן, וְהַאי חָלַק לְהַחְמִיר הוּא. אֵימָא יוֹלֶדֶת – דְּחָלַק, דְּמַיְיתָא עוֹלֶה וְיוֹרֵד! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דְּאָמַר יוֹלֶדֶת נָמֵי חוֹטֵאת הִיא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע. אֵימָא מְצוֹרָע! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם. וּלְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר: עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם נִגְעֵיהּ דְּאִכַּפַּר לֵיהּ, וְקׇרְבָּן לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּקָּהָל. וְאֵימָא נָזִיר טָמֵא – דְּחָלַק, דְּמַיְיתֵי תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, דְּאָמַר נָזִיר נָמֵי חוֹטֵא הוּא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע. אָמַר מָר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאוֹת״ – מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁל קוֹדֶשׁ כּוּ׳. שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן! וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – כִּי הֵיכִי דְּעָבֵיד לִפְנַי וְלִפְנִים, הָכִי נַעֲבֵיד בַּהֵיכָל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַהוּא מִ״וְּכֵן יַעֲשֶׂה״ נָפְקָא. וְרַבִּי יְהוּדָה – אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא נַיְתֵי פַּר וְשָׂעִיר אַחֲרִינֵי וְנַעֲבֵיד; קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד״ – מִינֵּיהּ מַשְׁמַע. אָמַר מָר: יָכוֹל עַל כׇּל טוּמְאוֹת שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְגוֹ׳״. מַאי נִיהוּ – יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף; הַאי בַּר קׇרְבָּן הוּא! לָא צְרִיכָא, דְּאִתְיְדַע לֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אַדְּמַיְיתֵי

אי נמי בהנך דלאו בני גלות - הרבה שנויין במסכת מכות (פ"ב) כגון שהרגו דרך עלייה או מי שיצאה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה: מה חלק - בטומאת מקדש משאר טומאות: דמייתי עולה ויורד - ושאר שגגת עבירה בקרבן קבוע: דמייתי שעירה ולא כשבה - ובשאר כריתות או כשבה או שעירה: חלק להקל קאמרינן - האי מה מצינו שחלק חילוק שהוא להקל מיבעי לן לאשכוחי דומיא דשעיר הפנימי דקולא הוא שיחיד מתכפר בקרבן צבור שלא חסר בו ממון משלו: והאי חלוק להחמיר - שאם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים יביאנה בעל כרחו: ואימא יולדת - שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן: ולא לכל טומאתם - וקרבן יולדת אינו בא לכפרה אלא לטהרה מטומאתה לאכול בקדשים: ולרבי שמעון דאמר כו' - במסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף לא:): יולדת חוטאת היא - שכשכורעת לילד נשבעת . שלא תזקק לבעלה: ממקומו הוא מוכרע - ואיהו לא צריך להך דרשה דחלק: מה חלק דמייתי צפרים לא גרסינן שאין זה להקל שהצפרים אינן קריבין ולבד הקרבן הם באין ז' ימים לפני הקרבן והכי גרסינן אימא מצורע וחלק דידיה לא מיצטריך לפרושה דהא פריש גבי קושיא דיולדת ומאי חילוק דמייתא בעולה ויורד והיא גופה איתא במצורע: ז' דברים - מפרש במסכת ערכין בפרק יש בערכין אלמא על חטאת אתי קרבן דיליה: התם מנגעיה איכפר ליה - בצער נגעו נתכפר לו העון: ואימא נזיר טמא - דכתיב (במדבר ו׳:י׳) וביום השמיני יביא שתי תורים: ולא לכל טומאתם - וכי מייתי נזיר קרבן למיחל עליה נזירות טהרה מייתי כדכתי' (שם) והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו וגזרת הכתוב הוא דלא חיילא נזירות עד דמייתי קרבן: דרבי אלעזר הקפר - במסכת תענית (דף יא.): חוטא הוא - שציער עצמו מן היין: כי היכי דעביד לפני ולפנים - דמפרש לעיל במנינא אחת למעלה וז' למט' מדם הפר וכן מדם השעיר ואתא האי וכפר על הקדש לאיתויי היכל שיעשה כמו כן על הפרוכת מבחוץ: נייתי פר ושעיר אחריני קמ"ל - וכפר מההוא גופיה והדר כתיב וכן יעשה לפרושי מה היא כפרה שהכתוב מצוה עליו שיהא ככל אשר עשה לפנים: מיניה משמע - ואייתר ליה וכפר על הקדש לדרשה: ה"ג מאי ניהו יש בה ידיעה כו' ולא גרסינן טומאה במקדש מאי ניהו והכי פירושא קתני מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים ומאי ניהו טומאה דממעיט מהאי קרא ההיא דבת קרבן ואיזו זו שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף: האי בר קרבן - עולה ויורד הוא ולמה לי למימר דלא ניכפר האי שעיר עלה: סמוך לשקיעת החמה - ערב יום הכפורים ולא היה שהות להביא קרבנו:

גילוי עריות כו' אי במזיד בר קטלא הוא. ובהנך דליכא קטלא אלא כרת ליכא לאוקומה דהא איכא למיפרך בר מלקות הוא כדפרישית: ואימא יולדת. פירש הקונטרס יולדת שעבר עליה יום הכפורים תאכל בקדשים ואין צריכה להביא קרבן ואף על גב דאם כן לא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דבטומאת מקדש וקדשיו אתי לכלל חטאת כדפרישית לעיל ולא מקרי נמי פעמים בשנה הואיל ואין זמנה קבוע אלא פעם אחת בשנה אבל קשה דהא בר קרבן הוא ואיך יכפר על בר קרבן וי"ל דהואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפרה אלא להכשיר בקדשים אין זה בר קרבן אפילו לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מכל מקום עקרו אינו אלא להכשיר בקדשים אבל קשה מאי פריך דאי פריך שלא תצטרך להביא קרבן כלל הוה ליה לשנויי כדמשני גבי שעיר המשתלח בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) דיולדת כי קמייתי קרבן לאישתרויי בקדשים ואנזיר נמי משני דלא מייתי אלא כדי למיחל עליה נזירות טהרה לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך כגון ספק אם נפל הפילה אם רוח הפילה ולא הוחזקה עוברה דאי הוחזקה בתר רובא אזלינא כדמוכח בפרק המפלת (נדה דף כט.) או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא ואע"ג דמייתא חטאת העוף על הספק כדאמרינן בסוף נדה (דף עב.) לא חשיב בר קרבן מידי דהוה אחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן בפרק בתרא דכריתות (דף כה:) כיון דאין באין אלא על הספק ועוד דהא איכא עולת העוף שאין מביאין על הספק והשתא פריך הכא דיתלה לה השעיר עד לאחר יוה"כ שתביא חטאת העוף וכן כל הני דבסמוך אבל בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) פריך דלא תביא כלל דהשתא אתי שפיר דלא משני הכא כדמשני התם: אמר קרא לכל חטאתם. וא"ת קרבן יולדת נמי איקרי חטאת וי"ל דבעי שבא על חטאת דומיא דפשעים ולא מצי לשנויי אמר קרא וכפר דביולדת נמי כתיב וכפר והיינו שמכפרה ומטהרה לאכול בקדשים: ואימא מצורע ומאי חלק וכו'. ואם תאמר והא מייתי נמי אשם וי"ל בחטאת שלו מיהא חלק להקל: על ז' דברים נגעים באין. תימה והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאה קמייתי ונראה לריב"ן דס"ד דאתרוייהו מייתי לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי בקהל: אימא נזיר טמא. פירוש ולא ידע שנטמא ומאי חלק דמייתי תורין אע"ג דמייתי נמי אשם מכל מקום הקרבן שחייבו הכתוב לבד מאשם חלק להקל: ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו'. ואם תאמר והא לא איקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה ויש לומר כיון שעל ידי הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שניה כדאמר בנזיר (דף ג. ע"ש) ששנה בחטא קרינן ביה וכפר מטומאתו ודוקא לרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן אפילו נטמא במזיד הקרבן אינו בא על החטא דהא אפילו נטמא באונס דלאו חוטא הוי לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו (מלכים א א׳:כ״א) והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו (שופטים כ׳:ט״ז) אל השערה ולא יחטיא ולכל חטאתם ליכא לפרושי הכא לשון חסרון הוה דהא דומיא דפשעים כתיב: דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה. ואם תאמר הא נמי נילף משעיר המשתלח דבדידיה נמי דרשינן חטאים דומיא דפשעים ויש לומר דלא דרשינן ביה דומיא דפשעים אלא לענין אם נודע לו מבעוד יום שראוי להביא קרבן אבל סמוך לשקיעת החמה ל"א חשיב בר קרבן להכי אייתר בשעיר הפנימי חטאים דומיא דפשעים דאפי' אתיידע ליה סמוך לשקיעה לא תלי:

שבועות ח.

Navigate the library