Shevuot 6b · Talmud

וְאִם אִיתָא, ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמְרִי: אִין הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, לֹא שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא ״שֶׁל סִיד דֵּיהָה הֵימֶנָּה״, אֶלָּא ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״. וּמְנָלַן דְּבַהֶרֶת עַזָּה הִיא? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא״ – הִיא לְבָנָה, וְאֵין אַחֶרֶת לְבָנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּהֶרֶת״ – עֲמוּקָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר״; כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. ״שְׂאֵת״ – אֵין שְׂאֵת אֶלָּא גָּבוֹהַּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״. ״סַפַּחַת״ – אֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא״. אַשְׁכְּחַן טְפֵילָה לַשְּׂאֵת; טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת מְנָלַן? אָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּשְּׂאֵת, וְנֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּבַּהֶרֶת; מָה לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּשְּׂאֵת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה, אַף לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּבַּהֶרֶת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הֵטִיל הַכָּתוּב לַסַּפַּחַת בֵּין שְׂאֵת לַבַּהֶרֶת, לוֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁטְּפֵילָה לַשְּׂאֵת, כָּךְ טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת. שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן. מַאי ״צֶמֶר לָבָן״? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: צֶמֶר נָקִי בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁמְכַבְּנִין בּוֹ לְמֵילָת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבָּנַן – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִתְרֵי מַלְכֵי וְלִתְרֵי אִיפַּרְכֵי; מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מִמַּלְכּוֹ שֶׁל זֶה, וְאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ. רַב אַדָּא בַּר אַבָּא אָמַר: כְּגוֹן מַלְכָּא וְאַלְקַפְטָא, רוּפִילָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא כְּגוֹן מַלְכָּא וְרוּפִילָא, וְאַלְקַפְטָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שַׁבּוּר מַלְכָּא וְקֵיסָר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? אֲמַר לֵיהּ: בְּחוּרְשַׁיָּא קָא אָכֵיל לֵיהּ. פּוֹק חֲזִי טִיבְעָא דְּמַאן סַגִּי בְּעָלְמָא – דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת, שֶׁטִּיבְעָהּ יָצָא בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן גְּלִימָא דַּעֲמַר וְשַׁחְקֵיהּ, סְדִינָא דְּכִיתָּנָא וְשַׁחְקֵיהּ. אֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? וְדִין הוּא – הוֹאִיל וְהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה, וְחַיָּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה; מָה כְּשֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה – לֹא הִזְהִיר וְעָנַשׁ אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה – לֹא חִיֵּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְאֵימָא תְּרוּמָה – שֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ! לָא אַשְׁכְּחַן עֲוֹן מִיתָה דְּחַיָּיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן. אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קׇרְבָּן קָבוּעַ, אֲבָל

ואם איתא - דצמר אחר שלג תני להו: של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה - דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה: ספחני - אספני: טפילה לבהרת מנלן - לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת: בן יומו - ביום הולדו: מכבנין - לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי"ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים: מלכו של זה - בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא: אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי' - כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה: מלכא ואלקפטא - שני מלכים הם ומלכא חשיב מאלקפטא: רופילא - איפרכוס של מלכא: וריש גלותא - איפרכוס של אלקפטא: כגון מלכא ואלקפטא - כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה הולכים: האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא - כשמהלכין שנים שנים כל איפרכוס הולך אחר מלכו: שבור מלכא - מלך פרס וקיסר מלך רומי וכל אחד יש לו איפרכוס: הי מנייהו חשיב - שבור או קיסר: בחורשיא אכיל ליה - האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי והוצרך לשאול זאת ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס' חגיגה (דף ה:) שדור דבי שבור מלכא וגרבוהי: רומי חייבת - תרגום של רשעה שנאמר (מלאכי א׳:ד׳) וקראו להם גבול רשעה: רבינא אמר - משל דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק הרבה יותר משל טלית ישנה: וגלימא דכיתנא ושחקיה - שהחדש לבן הרבה משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו קרובות להיות שוות כך הבהרת גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו והשאת מן הקרום והאבות קרובים להיות שוים: שאין הכתוב מדבר - פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש: ודין הוא - הרי אתה דן מאליו: הואיל והזהיר וענש על הזדון טומאה - וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר (ויקרא כ״א:כ״ג) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם כב) הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה'טמא ונכרת (במדבר יט) הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' (ויקרא ז׳:כ׳) הרי עונש קדש: תרומה - אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' (עד:) דבתרומה קאי מדתלי' בהערב שמש דאילו קדשים עד דמייתי כפרה: וענש - ומתו בו כי יחללוהו: לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן - שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' (ח.):

ואם איתא ליתני של צמר דיהה הימנו. תימה דע"כ צריך למיתני שלג וסיד דאת"ק קאי דקתני הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר כו' וי"ל דהיינו דקמשני אמרי אין כדתניא כלומר לא נקט סיד דוקא אלא קאי את"ק או שמא רבי נתן מגיה נמי במילתיה דרבי ישמעאל שאת במקום סיד: ואין אחרת לבנה. והא דכתיב (תהילים קמ״ז:ט״ז) הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למיתלי שאינו מצוי במצוי: גלימא דכיתנא ושחקיה. פי' בקונטרס דחדש יותר לבן ולא יתכן דבפ' כל היד (נדה דף יז.) משמע דשחקים לבנים יותר ומעלו טפי לבדיקה אלא לענין חשיבות נקט ליה דומיא דכל הני דלעיל ומיהו בנדה י"ל דמעלו לבדיקה לפי שהם רכים יותר אבל הקונטרס פירש שם לפי שהם לבנים יותר: לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. פירש בקונטר' אזהרת קדש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימה דבפרק בתרא דמכות (דף יד:) משמע דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש אתי האי קרא לאזהרת תרומה ואזהרת קדש נפק' לן לר' יוחנן מג"ש דטומאתו טומאתו ממקדש ולר"ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפ' הערל (יבמות עה. ושם) בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה והני אמוראי דמכות כרבי ישמעאל דפליג עליה התם ומוקי לה בתרומה ור' יוחנן גופיה מסיק לה בפרק הערל (יבמות דף עד.) משמיה דרבי ישמעאל איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה: אימא תרומה. פירוש אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דאיכא כרת לא תסגי ליה בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב ביה מיעוטא וה"נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כגון שנטמא בעזרה ויצא בלא שהייה והפך בצנורא דרך הליכתו כדאמר בפ"ב לקמן (שבועות דף יז:) אלא משום דהיא גופה גמר מתרומה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) להכי נקט תרומה ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתב שרץ ונבלה: לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן. תימה ה"נ לא אשכחן עון כרת דמחייב עליה קרבן עולה ויורד ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי:

שבועות ו:

Navigate the library