Shevuot 39a · Talmud

שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנַקֵּה״, וְכָאן נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״ – וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלָּם״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ״. וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דִּכְתִיב: ״מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל יוֹשֵׁב בָּהּ״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת, תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת; וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת, וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״. ״הוֹצֵאתִיהָ״ – לְאַלְתַּר. ״וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב״ – זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת; שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵירוֹ, וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ. ״וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר״ – כְּמַשְׁמָעוֹ. ״וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״ – הָא לָמַדְתָּ, דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן. אִם אָמַר: ״אֵינִי נִשְׁבָּע״ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נִשְׁבָּע״ – הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: דְּעוּ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹ׳״. ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה״ – אֵין לִי אֶלָּא אוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי; דּוֹרוֹת הַבָּאִים וְגֵרִים הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ״. וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהַר סִינַי; מִצְוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ, כְּגוֹן מִקְרָא מְגִילָּה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ״ – קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר. מַאי ״אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה״? כְּדִתְנַן: אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכׇל לְשׁוֹן – פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִידּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. וְקָאָמַר נָמֵי: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אָמַר מָר, אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִתְיְהֵב בְּסִינַי – עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת נָמֵי אִתְיְהֵב! וְאֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲמִירָא – וּמִי חֲמִירָא?! וְהָתְנַן: אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״. חֲמוּרוֹת – זוֹ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן! אֶלָּא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנַקֵּה״, וְכָאן נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן ״לֹא יְנַקֶּה״?! וְהָכְתִיב: ״וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר – דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״וְנַקֵּה״ – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״; אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״ – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וְנַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים. כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ״; וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא חָטָא, מִשְׁפַּחְתּוֹ מָה חָטָאת? לוֹמַר לְךָ: אֵין לְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוֹכֵס – שֶׁאֵין כּוּלָּהּ מוֹכְסִין; וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִסְטִים – שֶׁאֵין כּוּלָּהּ לִסְטִים; מִפְּנֵי שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו! הָתָם בְּדִינָא אַחֲרִינָא, הָכָא בְּדִינָא דִּידֵיהּ; כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְהִכְרַתִּי אוֹתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי״ – יָכוֹל כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בְּהִיכָּרֵת, וְלֹא כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ״. וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מִכׇּל הָעוֹלָם לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו; מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה!

שכל העולם נזדעזע - לקמיה בעי ליה: את פיך - שבועת שקר: לחטיא את בשרך - את קרובך: פוטרין אותו מיד - ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע"כ ישלם. מיד שקיבל עליו בב"ד: הרשעים - מפרש לקמיה: אלא על דעתנו - הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק ג' (לעיל שבועות דף כט:): לא אתכם - כלומר לא כשאתכם במחשבות לבבכם: פרשת סוטה - כשמשביעין אותה ישביעוה בלשון שהיא שומעת: וידוי מעשר - בערתי הקודש (דברים כ״ו:י״ג) וטעמא דכולהו מפרש במסכת . סוטה: ולא תשא עמהן - אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד: מנקה הוא לשבים - וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון: בדינא אחרינא - בפורענות קלה ולא בפורענות הבאה עליו:

ואין בשרך אלא קרובים. ואע"ג דבפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים אבל גדולים לא וכ"ש ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפילו כל משפחתו נענשים דקרא איירי בתרוייהו אל תתן את פיך איירי בשבועה ולמה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא איירי בנדר: שנאמר אלה וכחש וגו'. כל עבירות שבתורה לאו דוקא אלא כלומר הנך דלא הוו כיוצא בשבועה דהא מוכח בפ"ק דקדושין (דף יג.) דמשום עריות לחודייהו אבלה הארץ: אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פי' בקונטרס שלא יחזור בו קודם שיצא מב"ד והא דאמרינן בריש המפקיד (ב"מ דף לד.) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דלמא דחויי קא מדחי היינו קודם שיצא מב"ד א"נ אפילו אחר שיצא ואי דעתיה למהדר אע"פ שאינו יכול לחזור בו לא מיקני ליה כפילא דבעי אטרוחי לבי דינא כדאמרי' התם (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי ואדרבה משם ראיה היא דלא מצי הדר דאי מצי הדר ביה אמאי אית לן למימר לדחויי קמכוין ועל כן נראה פירוש הקונטרס ולא כמו שפר"ת בספר הישר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם) בשמעתא דנאמן עלי אבא דמצי הדר ביה ומביא ראיה מההיא דהמפקיד והכי פירושא דפוטרין אותו מב"ד שמתוך כך יהא בוש מלחזור בו ועוד דשוב נמצא בשם ר"ת דההיא דהמפקיד איירי באומר הריני משלם חוץ לב"ד א"נ לא יצא מב"ד כדפי' אבל אם אמר בב"ד וחזר ואמר חוץ לב"ד איני משלם לא מצי הדר ביה ובההוא דזה בורר גופיה משמע כפי' הקונטרס דתניא היה חבירו חייב לו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואמרינן בגמרא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים משמע לאחר גמר דין אע"פ שלא נדר לו בחיי ראשו עדיין ומיהו י"ל דלא קרי גמר דין אלא כשנדר לו כבר בחיי ראשו וכן משמע בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכח.) לפי גי' ר"ח גבי עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך כו' דגרס רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו משמע דוקא כשנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו ויש ספרים דגרסי התם נשבע ואינו יכול לחזור בו: קיימו מה שקבלו כבר. תימה דבפ"ק דמגילה (דף ז.) איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי ושמואל דריש ליה מקיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומסיק רבא דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל והא אדשמואל נמי אית ליה פירכא דאצטריך למידרשה נמי כי הכא ורבא גופיה דרש כי הכא קיימו מה שקבלו כבר בשבת פ' ר"ע (שבת דף פח.) והא דאצטריך לדרשא אחריתי רבא גופיה חשיב ליה פירכא בסוף פ"ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר דמייתי קראי טובא שיש להם על מה שיסמכו ומסיק רבא כולהו אית להו פירכא דאתו לדרשא אחריתי לבר מדשמואל ויש לומר דבסוף פרק קמא דחגיגה ודאי חשיב להו פירכא משום דלשמואל ליכא פירכא כלל דלא מיבעי ליה לדרשא אחריתי אבל בפ"ק דמגילה (דף ז.) פריך לכולהו אגופיה דקרא לבר מדשמואל דליכא פירכא כולי האי אלא דאצטריך לדרשא אחריתי (ובחגיגה ד"ה דלמא תירצו באופן אחר): ואלו נאמרין בכל לשון כו'. תימה דלא תני במתניתין שבועת הדיינין ושבועת ביטוי דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר וי"ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו: [ועיין תוספות יבמות פד: ד"ה אלא ותוספות כתובות כט. ד"ה ועל ותוספות זבחים פד. ד"ה הלן ועי' תוספות שבת עה: ד"ה חסר אחת]:

שבועות לט.

Navigate the library