Shevuot 36a · Talmud

וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה, וּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כִּשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״ – וְשָׁמְעָה אָלָה, וְשָׁמְעָה קוֹל. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לְ״אָלָה״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְגוֹ׳״; וּכְתִיב: ״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים״. תָּנָא: ״אָרוּר״ – בּוֹ נִידּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה. בּוֹ נִידּוּי – דִּכְתִיב: ״אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה׳, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ״, וְאָמַר עוּלָּא: בְּאַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. בּוֹ קְלָלָה – דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה״, וּכְתִיב: ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ׳״. בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳ וְגוֹ׳״. וְדִלְמָא תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ – אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהוֹ? אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם״. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ – אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהוֹ? מִי כְּתִיב ״וְאָרוּר״?! הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, הָתָם נָמֵי לָא כְּתִיב ״וְאָרוּר״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״אָמֵן״ – בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים. בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״. בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן״. בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה [הַנָּבִיא] (אֶל חֲנַנְיָהוּ), אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳, יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״לָאו״ – שְׁבוּעָה, ״הֵן״ – שְׁבוּעָה. בִּשְׁלָמָא ״לָאו״ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״, וּכְתִיב: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״. אֶלָּא ״הֵן״ שְׁבוּעָה – מְנָא לַן? סְבָרָא הוּא – מִדְּ״לָאו״ שְׁבוּעָה, ״הֵן״ נָמֵי שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאָמַר ״לָאו״ ״לָאו״ תְּרֵי זִימְנֵי, וְהוּא דְּאָמַר ״הֵן״ ״הֵן״ תְּרֵי זִימְנֵי; דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּרֵת כׇּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל״, ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״; וּמִדְּ״לָאו״ תְּרֵי זִימְנֵי, ״הֵן״ נָמֵי תְּרֵי זִימְנֵי. הַמְקַלֵּל בְּכוּלָּן – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ [אִישׁ] כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״! יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַכִּינּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְגוֹ׳״ – מִכׇּל מָקוֹם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שֵׁם מְיוּחָד בְּמִיתָה, וְעַל הַכִּינּוּיִין בְּאַזְהָרָה. וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ׳. מַאן חֲכָמִים? רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁם״? לִימֵּד עַל הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. וְהַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: וְדִבְרֵי הַכֹּל. עַצְמוֹ – דִּכְתִיב: ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד״ – כִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא, דְּאָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״, ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. וַחֲבֵירוֹ – דִּכְתִיב: ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״. ״יַכְּךָ ה׳ אֱלֹהִים״, וְכֵן ״יַכְּכָה אֱלֹהִים״ – זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה. יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר הָא מַתְנִיתִין כְּדִתְנַן. אֲמַר לֵיהּ: כַּנֵּה. יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״. אֲמַר לֵיהּ: כַּנֵּה. תַּרְתֵּי לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי מַתְנִיתִין, אֲבָל בִּקְרָאֵי אֵימָא לָא מְכַנֵּינַן; קָא מַשְׁמַע לַן. ״אַל יַכְּךָ״, וִ״יבָרֶכְךָ״, וְ״יֵיטִיב לָךְ״ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אֵיפוֹךְ. כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תְּנָא כְּדִתְנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דַּאֲנַן תְּנַן הָכִי, וְכִי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא תְּנַן. אֶלָּא קַשְׁיָא! כִּי לֵית לֵיהּ – בְּמָמוֹנָא; אֲבָל בְּאִיסּוּרָא אִית לֵיהּ. הֲרֵי סוֹטָה – דְּאִיסּוּרָא הוּא, וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲכִינַאי: ״הִנָּקִי״ כְּתִיב; טַעְמָא דִּכְתִיב ״הִנָּקִי״, הָא לָאו הָכִי – מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן לָא אָמְרִינַן!

ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה - כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך: ושמעה אלה ושמעה קול - מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות: ויבא אותו באלה - נבוכדנצר את צדקיהו: ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה - כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל: ודלמא תרתי עבד - אבל ארור לאו לשון שבועה הוא: אמן בו שבועה - העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים - האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו: בו אמנת דברים - וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן: ואמרה האשה אמן אמן - דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות: לאו שבועה - כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר (שהחזיק) דבריו: איש איש כי יקלל - מת"ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות: על שם מיוחד - בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י: באזהרה - אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז): בנקבו שם יומת כו' - קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד: ודברי הכל - דלא תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא: לא תקלל חרש - ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך: ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן - רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם: אמר ליה - רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני: ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח - את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים: כנה - ואמור יתצהו: והא לית ליה לרבי מאיר כו' - דתנן במסכת קדושין (דף סא.) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד [ובני ראובן] אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה: והרי סוטה דאיסורא - ופרכינן מינה לר"מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן:

והוא דאמר לאו לאו. ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת יש עונש בדבר: ועל הכנויין באזהרה. וא"ת למ"ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) אלהים לא תקלל קדש איש איש כי יקלל למה לי וי"ל דאיצטריך לכרת והא דאמרינן על הכנויין באזהרה למעוטי מיתה אתא ולא למעוטי כרת: בנקבו שם יומת מה ת"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נו.) דאינו חייב עד שיברך שם בשם: ושמור נפשך מאד. תימה בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא (ב"ק צא:) חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי"ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו: מקלל חבירו דכתיב לא תקלל חרש. מחרש ואביו אתי אלא שלא חש כאן להאריך וליכא למיפרך שכן משונין כדפריך בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו. ושם) על דיין וחרש ונשיא דאביו אינו משונה: יכך וכן יככם זו היא אלה שנאמרה בתורה. תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ"ל:

שבועות לו.

Navigate the library