Shevuot 23b · Talmud

וְדִלְמָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת? אֵימָא ״וְכֵן שֶׁל שְׂעוֹרִים וְכֵן שֶׁל כּוּסְּמִין״; ״פַּת״ ״פַּת״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא הָתָם, דְּאָמְרַתְּ מְיַיתְּרָא לֵיהּ ״פַּת״ ״פַּת״ לְחִיּוּבָא; אֶלָּא הָכָא, מַאי הֲוָה לְמֵימַר? דִּלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִמַּשְׁקִין אַחֲרִינֵי קָאָתֵי! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּמוּנָּחִין לְפָנָיו עָסְקִינַן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ״. וְדִלְמָא אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, אַחֲרִינֵי שָׁתֵינָא? אֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה דְּלָא שָׁתֵינָא כְּגוֹן אֵלּוּ״. דִּלְמָא כְּגוֹן אֵלּוּ דְּלָא שָׁתֵינָא; בְּצִיר מֵהָכִי וּטְפֵי מֵהָכִי שָׁתֵינָא? אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה מִמִּין אֵלּוּ״. וְדִלְמָא מִין אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ שָׁתֵינָא? אֵימָא ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וּמִינַּיְיהוּ״. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בִּמְסַרְהֵב בּוֹ חֲבֵירוֹ עָסְקִינַן, דְּאָמַר לוֹ: ״בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״. דְּהָיָה לוֹ לוֹמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה עִמְּךָ״, ״יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״ לְמָה לִי? לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. תְּנַן הָתָם: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא; חַד אָמַר: אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב, אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב; וְחַד אָמַר: אַכְּלָלֵי נָמֵי מִיחַיַּיב. הָכָא מַאי? אָמַר רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם מִיחַיַּיב אַכְּלָלָא וּמִיחַיַּיב אַפְּרָטָא, דְּהָא אִי מִשְׁתְּבַע וַהֲדַר מִשְׁתְּבַע – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי. הָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אִיתָא בִּכְלָלָא, אַפְּרָטֵי אַמַּאי מִיחַיַּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא! שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְכוּ׳. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר; וַהֲדַר תָּנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב; מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּפָטוּר, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּחַיָּיב? הָא לָא קַשְׁיָא; רֵישָׁא בִּסְתָם, וְסֵיפָא בִּמְפָרֵשׁ. מְפָרֵשׁ נָמֵי גּוּפֵיהּ תִּיקְשֵׁי – אַמַּאי מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא? רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר – וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן; אִי בִּסְתָם – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא. בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ – דְּמוֹקֵים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר לְךָ: כִּי אָמְרִינַן אִיסּוּר כּוֹלֵל –

ודלמא ע"י תערובת - אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל: הא אחרינא שתינא - ממין זה: כגון אלו - משמע ממין אלו: דלמא - אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה: הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך - ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע: תנן התם - גבי שבועת הפקדון: פרוטה מכולן מצטרפת - לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד: פליגי רב אחא ורבינא - בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב: וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי - על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד' שבועות ומילתא דר' יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג' שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן: הכא מאי - מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני' לחייביה ד' חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא: דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי - דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון (לקמן שבועות לו:) השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס"ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה: מאי שנא רישא כו' - קס"ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן: הא לא קשיא - כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו: בכולל - שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות:

במסרהב בו חבירו. ואינו אוסר עצמו אלא בשלו: הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור. בקונטרס פי' דל"ג ליה ושיבוש הוא אלא ה"ג מי מיחייב אכללי ופרטי ונראה דיש ליישבו מי מחית כו' וה"פ כלומר מי איכא למימר הכא גבי שבועת ביטוי דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין לענין פחות מכשיעור דאם אכל מכל מין ומין פחות מכשיעור שיצטרפו דמסיק אדעתא דאי אכל שיעור אכילה מכולן שיתחייב דאיכוין לצירוף ואחשבה לאכילה פחות מכשיעור מכל מין ומין ומסיק הכי השתא התם דמצי למיחל אכללי ופרטי דכי אישתבע והדר אישתבע חייל נמי אפחות מכשיעור מכל מין ומין אבל בשבועת ביטוי דלא מצי למיחל אכללי ופרטי כשיעור שלם אין לנו לומר דנתכוין אכללי גם לענין צירוף: רישא בסתם וסיפא במפרש. קצת תימה כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה מ"ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראוין ובסיפא נקט נבילה וטריפה: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים דהא משמע דוקא אכל אוכלין שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב: דמוקי לה כדברי הכל. אף על גב דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל בהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' ועוד דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר"ש מהאי טעמא דלית ליה איסור כולל וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה וי"ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור וא"ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דר' יוחנן סבר (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כדפ"ל. אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן (שבועות דף כה.) פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע"ג דבתרומה טמאה אין בה אלא איסור עשה מ"מ חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמ"מ הכי המ"ל דלא אמר כר"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא:

שבועות כג:

Navigate the library