Shevuot 37b · Talmud

הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה! אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי. תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים! אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין (מטלטל) [מִטַּלְטְלִין]; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל. אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת? אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?

הא קיימא שניה - אלא לאו ש"מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירה: קרובין בנשותיהן - נשואי שתי אחיות דההיא שעתא לא חזו לאסהודי ואם תאמר למה לי למיתנא איצטריך כגון שהיו גוססות באותה שעה: מהו דתימא - קיימא לן רוב גוססות למיתה והוו להו כמתות והוה ליה ממון שיש עליו עדים דלא תתחייב ראשונה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבי ואף על גב דרוב גוססין למיתה כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים: טענת גנב - פטר עצמו על ידי גניבה שטען נגנב הימני ושומר חנם פטור מגניבה וקיימא לן בב"ק (דף סג:) שאם נשבע ובאו עדים משלם כפל כגנב עצמו אבל אם הודה אח"כ אין כאן כפל דמודה בקנס פטור אבל חומש ואשם יש משום שבועת הפקדון: ונשבע והודה ובאו עדים - גרסי' ולא גרסינן אחרי כן: משלם תשלומי כפל - משום עדים: ואשם - משום שבועה אבל חומש לא משלם וילפינן לה בבבא קמא מהאי קרא ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ושאינו משתלם בראש כגון זה שישלם עליו כפל אין מוסיף חומש: כדרבינא - שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן כמאן דליתניהו: בר מינה דההיא - אין ללמוד הימנה דלא איירי במכות כלל ודלמא בזדון עצמו קאמר ולא בזדון עדים: אי דליכא עדים - דאתרו בנזיר אמאי לוקה: עבידי דמייתי - הלכך מהניא ליה כפירתו אם ימותו העדים: משום דהוה ליה - האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו והכופר בו ככופר בקרקעות וקיימא לן לקמן (שבועות דף מב:) דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן: וכדרב הונא בריה דרב יהושע - דפריש טעמא דרבי יוחנן משום דאין חייבין על כפירת [שעבוד] קרקעות: חייב להעמיד לו שדה - דקסבר קרקע נגזלת וקיימא לה ברשות גזלן וקרינן ביה והשיב את הגזלה (ויקרא ה׳:כ״ג): הרי שלך לפניך - קסבר קרקע אינה נגזלת וכי שטפה נהר ברשותיה דמרא קמא היא קיימא: מיעט שטרות - שאין גופן ממון שאינן אלא לראיה שבהן: מאן דמחייב - עלייהו דין קרבן שבועה כרבי אליעזר כי היכי דמרבה להו. לענין השבה מרבה להו נמי לכל האמור בענין וקרבן בההיא עניינא כתיב: אפילו רבי אליעזר מודה - דאף על גב דאיתרבו בענין השבה לא איתרבו לענין חומש ואשם דכי אהדר קרא ונקט ענין חומש ואשם כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו את אשמו יביא מכל ולא הכל ואימעיט להו דבר שאינו דומה לפרט: מתניתין נמי דיקא - כרבי יוחנן דאין חיוב קרבן שבועה בקרקעות: דעבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם [וגו'] לרשת אחוזה (שם כה) כאחוזה:

הכא נמי כדרבינא. שהיו קרובין בנשותיהן אבל נשותיהן גוססות לא צריך למימר דהא הכא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ"ל דהודה ואח"כ באו עדים דמשלם קרן וחומש וכי באו עדים ואח"כ הודה משלם תשלומי כפל: ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב"מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ"ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ"ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד: מיעט שטרות. אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) ופטר שורף שטרותיו של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"א דכי כפר חייב ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי אי אומר לו כשנשתנו הרי שלך לפניך ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ"ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב: מתניתין נמי דיקא. אע"ג דמאן דמחייב נמי מודה דלרבנן פטור מ"מ מייתי דסתם מתניתין דיקא כמאן דפטר ומיהו קצת תימה דמייתי ממתניתין דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועת הדיינין (לקמן שבועות דף לח:) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אם כן אין כאן קרבן:

שבועות לז:

Navigate the library