Shevuot 43a · Talmud

״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים״ – פְּרָט, ״לִשְׁמֹר״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה״ – פְּרָט, ״וְכׇל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל כּוּ׳, עַד הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּקַרְקַע וְאֵינָן כְּקַרְקַע כּוּ׳. מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע אֵינוֹ כְּקַרְקַע?! אַדְּמִיפַּלְגִי בִּטְעוּנוֹת, לִיפַּלְגִי בִּסְרוּקוֹת! (אֶלָּא) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָכָא בַּעֲנָבִים עוֹמְדוֹת לְהִבָּצֵר קָמִיפַּלְגִי; דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ ״בַּיִת״ סְתָם, אֲבָל אֲמַר לֵיהּ ״בַּיִת זֶה מָלֵא״ – יְדִיעָא טַעַנְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: זֶה אוֹמֵר ״עַד הַזִּיז״ וְזֶה אוֹמֵר ״עַד הַחַלּוֹן״ – חַיָּיב; לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּ״בַיִת מָלֵא״, אֲבָל ״בַּיִת זֶה מָלֵא״ – חַיָּיב! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְעָנֶנּוּ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה שֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״כּוֹר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. ״מְנוֹרָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא מְנוֹרָה קְטַנָּה״ – פָּטוּר. ״אֲזוֹרָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא אֲזוֹרָה קְטַנָּה״ – פָּטוּר. אֲבָל אָמַר לוֹ: ״כּוֹר תְּבוּאָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ״ – חַיָּיב. ״מְנוֹרָה בַּת עֶשֶׂר לִיטְרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא בַּת חָמֵשׁ לִיטְרִין״ – חַיָּיב. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְעָנֶנּוּ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן. ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״בַּיִת זֶה מָלֵא״? וּמַאי שְׁנָא מְנוֹרָה גְּדוֹלָה וּמְנוֹרָה קְטַנָּה? מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ! אִי הָכִי, בַּת עֶשֶׂר בַּת חָמֵשׁ נָמֵי – מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הָכָא בִּמְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת עָסְקִינַן, דְּקָא מוֹדֶה לֵיהּ מִינַּהּ. אִי הָכִי, אֲזוֹרָה נָמֵי נִיתְנֵי – וְלוֹקְמֵי בִּדְלַיְיפִי! אֶלָּא דְּלַיְיפִי לָא קָתָנֵי; הָכָא נָמֵי – בְּשֶׁל חֻלְיוֹת לָא קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: שָׁאנֵי מְנוֹרָה, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל חָמֵשׁ לִיטְרִין. מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה״ – פָּטוּר. ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב. ״סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה״ – פָּטוּר. ״סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב. וּמִי נִשְׁבָּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה, וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' - פרשת שומר חנם היא דתניא בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר ושלישית בשואל וגבי שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה כדכתיב (שמות כ״ב:ז׳) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו: אינו משלם - גניבה ואבידה הכתובה בו ליחייב דכתיב (שם) אם גנב יגנב מעמו: ידיעא טענתיה - דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזירה לו חסירה נראה חסרונה והרי הוא כזה אומר עד החלון וזה עד הזיז: זיז - קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית: אלא מנורה קטנה פטור - דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו: אין לך בידי אלא בת חמש חייב - לקמן מפרש לה: אזורה נמי ליתני - אזורה בת עשר אמות יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמש חייב ולוקמה באזורה בת חתיכות הרבה ולייפי אהדדי בתפירת מחט: לגוררה ולהעמידה על משקל חמש ליטרין - אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזורה ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין: מתני' שקל - חצי סלע: מי נשבע - כמה היתה שוה: מי שהפקדון אצלו - המלוה ובגמרא מפרש אהייא קאי: ויוציא הלה את הפקדון - ושמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה:

וכל בהמה לשמור חזר וכלל. אע"ג דבריש ת"כ קאמר מפרט וכלל כיצד ומייתי האי קרא לסימנא בעלמא הוא דנקטיה דהכא כלל ופרט וכלל הוא: כבצורות דמיין. נראה דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר ולענין בעל חוב כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כדמוכח בפרק נערה (כתובות דף נא. ושם) גבי הא דאמר רב יוסף זיל הב לה מתמרי דעל בודיא דפריך סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי ואי הוה שייך לפלוגתא דהכא מאי קשיא ליה דלמא כרבנן סבירא ליה מיהו ר"ח פירש דהוי כר"מ דקיימא לן הכי משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט: ושם) פסקינן כר"ש דאמר אכלה' פירות גמורים משלמת פירות גמורים כדמפרש טעמא בגמרא דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר שום זה לא יהא אלא על גב שדה אחר ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי אלמא דכתלושין דמו: אלא על דבר שבמדה כו'. פריב"א דנ"ל מההיא דדרשינן בריש מרובה (ב"ק דף סג: ושם) שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במדה ובמשקל ובמנין ומיהו י"מ שם פירוש אחר דאתא לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף מז.) גבי קנין מה נעל דבר המסוים אף כל דבר המסוים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא: זה אומר עד הזיז. למ"ד הילך פטור (ב"מ דף ד.) צריך להעמיד כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין: ליפלוג וליתני בדידיה. דבלאו הכי מיירי סיפא בבית זה דבבית סתם אפילו עד הזיז עד החלון אין דבר שבמדה: אלא אמר רבא. וא"ת ואמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזיר לו חסירה נראית חסרונה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז וי"ל דבשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם אי נמי בעינן שיזכיר מדה בהודאתו: לאו לאתויי בית זה מלא. ואם תאמר ודלמא לאתויי בית סתם דאכתי לא תנא ליה דטעמא דפטורא ברישא הוי משום דמה שהודה לו לא טענו כדפירש ובית סתם הודה לו מה שטענו וי"ל דלשון שיטעננו משמע שניכרות טענותם וידוע מה שביניהם והיינו נמי לישנא דרבא גופיה ולשון ויודה משמע שמזכיר בהודאתו מדה אבל קשיא אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו ולמאי דמוקי לה במנורה של חליות ניחא דברישא אפילו של חליות פטור אף על גב דהודה לו מה שטענו דבעינן דבר שבמדה והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל בית זה מלא דלבית סתם לא איצטריך דמרישא שמעינן לה כיון דלא הוי דבר שבמדה: ויוציא הלה את הפקדון. פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה [וע"ע תוס' ב"מ לד: ד"ה שמא]:

שבועות מג.

Navigate the library