Shevuot 4b · Talmud

״וְנֶעְלַם״ – מִכְּלָל דְּיָדַע, ״וְהוּא יָדַע״ – הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי יְדִיעוֹת. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״? לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּאִית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, שְׁבוּעוֹת דְּלֵית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ מְנָלַן? סְבָרָא הוּא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁבוּעוֹת דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא מְנָלַן? סְבָרָא הוּא, רַבִּי עֲקִיבָא מַאי טַעְמָא קָא מְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר – דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי; רַבִּי נָמֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם, חוּץ מִן הַשְּׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן אָמְרִי: בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם, חוּץ מֵעֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ״ – רִיבָּה, ״בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים״ – מִיעֵט, ״תִּפְדֶּה״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל; מַאי רִיבָּה – כׇּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט – מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ״ – כָּלַל, ״בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים״ – פָּרַט, ״תִּפְדֶּה״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – אַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְאַמֵּימָר: רַבִּי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי?! וְהָא רַבִּי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ! דְּתַנְיָא: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָה, הַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – כׇּל דָּבָר שֶׁנִּלְקָח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: ״מַרְצֵעַ״ – מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד, שֶׁל מַתֶּכֶת; אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת. וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ

מכלל שידע - לקמן מפרש לה: א"כ מה ת"ל כו' - אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר' ישמעאל: דדריש ריבויי ומיעוטי - מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ"ג (לקמן שבועות כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע"י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי' שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור"ע הכי דריש בפ"ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי' ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט: חוץ מן השטרות - היה חייב לו אדם בשטר ה' סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין: ורבנן - פליגי עליה במתני' במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: ופדויו - בכל דבר משמע: מיעט שטרות - שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון: תפדה חזר וכלל - ואע"פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל: שהוקשו לקרקעות - והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון - הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה שבו: הסול - חתיכת עץ חדודה: הסירה - קוץ: המכתב - חרט שקורין גריפא: דריש כלל ופרט - ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו כל דבר הנתון חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת וכו':

ונעלם ונעלם ב' פעמים. פי' בקונט' תרי ונעלם כתיבי גבי טומאה בקרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשה והטל והוא ידע בין שני ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא בעי קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן ע"כ לשון הקונט' וקשה הרבה לפירושו א' דאמאי איצטריך ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש דמהי תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ועוד דפירש דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ועוד הרי רבי דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורחא דמילתא אף ע"ג דלא איצטריך א"נ איצטריך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו דאפי' למ"ד בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם הפריש אשמו קודם שידע הוי קדוש כחטאת דכתיב או הודע אליו מודה דבעי ידיעה ועוד דבסוף פ"ב (לקמן שבועות יט:) קאמר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה מדמצריך תרי ונעלם להעלם מקדש ולהעלם טומאה משמע דר"ע דבעי ידיעה בתחלה דריש ליה מונעלם יתירא לכך נראה לר"ת דר"ע דריש ליה מונעלם יתירא מכלל שידע ורבי מונעלם דאתי לגופי' דריש מכלל שידע ידיעת בית רבו ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה: ר"ע דמחייב לשעבר משום דדריש ריבויי ומיעוטי. וא"ת דבפ"ק דב"מ (דף ד: ושם) גבי סלעין דינרין קאמר ר"ע דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"כ דריש כללי ופרטי דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעטי' אלא שטרות כדמוכח בסמוך ולספרים דגרסי התם רבי יעקב ניחא וי"ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי כי איכא תרי מיעוטי מוקמת חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי שטרות כדמשמע בפ' מרובה (ב"ק דף סג. ושם) ור"ע אית ליה נמי שום מיעוט אחרינא גבי שבועות למעוטי קרקעות וי"מ דההיא דהזהב (ב"מ דף נז: ושם) דממעט קרקע משבועה מקרא דכי יתן איש מכלל ופרט וכלל אינה עיקר דרשה אלא מקרא דממעטי' כפל מעל כל דבר פשע ממעטינן נמי שבועה והתם איכא טובא מיעוטי למעט שטרות וקרקעות וקרא דכי יתן איש אתא לדרשא אחריתי כי יתן איש (לקמן שבועות מב.) עד שיתן כשהוא איש כסף כלים (שם לט:) מה כלים שנים כו' ועי"ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי מיעט וריבה ומיעט לא דריש אלא דרש ליה בפרט וכלל ופרט כדמשמע פ' ג' מינים (נזיר דף לה. ושם) ומ"ל דר"ע ידרוש גבי שבועות בפרט וכלל ופרט דכה"ג דריש גמ' בב"מ (דף נז:) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' בכלל ופרט וכלל ובפ' ג' מינים (נזיר דף לה.) מאן דדריש ריבה ומיעט דריש ליה בפרט וכלל ופרט: בכל פודין בכור אדם. הא דפליגי בפ"ק דקדושין (דף כט.) גבי הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו. ומפרש כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא ואזיל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן: יצאו שטרות. הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר (כתובות פה: קדושין מח. ובשאר דוכתי): דתניא מרצע. הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כח:) גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר: הסול והסירה והמקדח. זו ואין צ"ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה"ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת: לרבות כל דבר הנלקח ביד. לאו דוקא דהא ממעט סם:

שבועות ד:

Navigate the library