Shevuot 3a · Talmud

וְעַל הַזָּקָן שְׁתַּיִם מִיכָּן וּשְׁתַּיִם מִיכָּן וְאַחַת מִלְּמַטָּה; חֲדָא דְּמִיחַיַּיב עֲלַהּ תַּרְתֵּי; תָּנֵא שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי יְצִיאוֹת שַׁבָּת וּמַרְאוֹת נְגָעִים, דְּלָא קָתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ? אָמְרִי: שְׁבוּעוֹת וִידִיעוֹת הַטּוּמְאָה דְּגַבֵּי הֲדָדֵי כְּתִיבָן, וְדָמְיָין אַהֲדָדֵי בְּקׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד – תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי; וְאַיְּידֵי דִּתְנָא תַּרְתֵּי – תְּנָא כּוּלְּהוּ. פְּתַח בִּשְׁבוּעוֹת, וּמְפָרֵשׁ יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה! אַיְּידֵי דְּזוּטְרָן מִילַּיְיהוּ, פָּסֵיק שָׁרֵי לְהוּ; וַהֲדַר תָּנֵי שְׁבוּעוֹת דִּנְפִישָׁן מִילַּיְיהוּ. שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: שְׁתַּיִם – ״שֶׁאוֹכַל״ וְ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״; שֶׁהֵן אַרְבַּע – ״אָכַלְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״. יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: שְׁתַּיִם – יְדִיעַת טוּמְאַת קֹדֶשׁ וִידִיעַת טוּמְאַת מִקְדָּשׁ; שֶׁהֵן אַרְבַּע – קֹדֶשׁ וּמִקְדָּשׁ. יְצִיאוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: שְׁתַּיִם – הוֹצָאָה דְעָנִי וְהוֹצָאָה דְּבַעַל הַבַּיִת; שֶׁהֵן אַרְבַּע – הַכְנָסָה דְעָנִי וְהַכְנָסָה דְּבַעַל הַבַּיִת. מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה: שְׁנַיִם – שְׂאֵת וּבַהֶרֶת; שֶׁהֵן אַרְבָּעָה – שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ, בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לֹא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא! אִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הָאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבוֹא. אִי רַבִּי עֲקִיבָא – הָאָמַר: עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא – מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר. לִפְטוּר?!

ועל הזקן שתים - מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו: וא' מלמטה - בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו"ן בלע"ז: חדא - אזהרה: דמיחייב עליה תרתי - היינו דומיא דשתים שהן ארבע: לכולהו - כל ב' שהן ד' שמצא שנאם כאן: ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד - בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד: ומפרש ידיעות - דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש כולה מתני' מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות: דזוטרין מילייהו - שני פרקים אלו הראשונים: שרי להו - מתיר אותן כלומר מתיר התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה: שבועות שתים וכו' - פרישית לכוליה במתני': ידיעות טומאת קדש - שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש: וידיעות טומאה דמקדש - ידיעות שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס למקדש: ידיעת קדש - שנעלמה ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה קדש ומתחלה ידע: הוצאה דעני - העומד בחוץ: והוצאה דבעל הבית - העומד בפנים: שאת ובהרת - אבל ספחת אינו שם נגע אלא שם תולדה כדמפרש לקמן (שבועות דף ו.) בפרקין: אינו חייב - קרבן: אלא על העתיד - דדייק להרע או להיטיב לקמן בפ"ג: ואי רבי עקיבא האמר כו' - במתניתין בפרק שני ומתניתין קתני שהן ארבע:

ועל הזקן שתים מכאן. נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז: ושם) אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע"ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב' נזירים (נזיר דף נח:) ובג"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ"ק דקדושין (דף לה: ושם) ובהדיא תניא בתוספתא [פ"ג] דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) המקיף את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א"ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש"ס בפרק א' דבבא מציעא (דף י:) כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות (דף ה. ושם) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס"ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן: חדא דמיחייב עלה תרתי. בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות (דף כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע"ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות: גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי. בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס' נדרים (דף ב:) וא"ת גבי מראות נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי"ל דליתיה בדלי דלות וא"ת מ"מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות וי"ל דהני לכפר והני להכשיר: פתח בשבועות ומפרש ידיעות. וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא דהא ממראות נגעים קא סליק: איידי דזוטרן מילייהו. אע"ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת בטוי ליכא אלא פרק ג' מ"מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין: והדר תני שבועות. אע"ג דלא דמי דידיעות מפרש. מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן ארבע ברישא: שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי. וא"ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר' ישמעאל האמר אינו חייב כו' לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר' ישמעאל וי"ל דבפ"ג (לקמן שבועות דף יט:) בהדיא תנן שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין: אי ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו'. וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין (דף ט.) דקאמר לר' ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ"ב (לקמן שבועות דף יט:) הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי"ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ"ל דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר' ישמעאל כרבי ורבי כר' ישמעאל אע"ג דגמ' דידן פליג אירושלמי וסבר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי' ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי' אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ"ב (לקמן שבועות דף יד: ושם) דבעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר' ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר' ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ"מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר' ישמעאל נימא דודאי בעי ר' ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי' דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ"ב (שם.) דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם מקראי לית ליה מגמרא אית ליה: מהן לחיוב מהן לפטור. אהאי שינויא ואשינויא דמלקות ה"מ למיפרך מסיפא דמוכח דמתני' לענין חיוב קרבן וא"ת בשלמא כי מוקי לה כר' ישמעאל דאע"ג דאינו חייב אלא על העתיד מ"מ שפיר תני בהו שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא במזיד אבל כי מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא ולא מייתי קרבן וי"ל דמ"מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא בשוגג:

שבועות ג.

Navigate the library