Shevuot 32a · Talmud

עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ! רָץ אַחֲרֵיהֶן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּרָץ אַחֲרֵיהֶן – כְּמַאן דְּאָמַר לְהוּ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה״ כּוּ׳ – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא! ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, גַּבֵּי פִּקָּדוֹן דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ ; הָכָא נָמֵי – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא?! הָא ״וְכִחֶשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ כֹּל דְּהוּ! אֶלָּא ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא; הָכָא נָמֵי לָאו דַּוְקָא. הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – תְּנָא הָתָם אַטּוּ הָכָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא ״אָמַר״ דְּהָתָם דַּוְקָא וְלָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – ״אָמַר״ ״אָמַר״ לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ? דִּלְמָא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין. וְאִם בְּפִקָּדוֹן – חַיָּיבִים. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים כּוּ׳. מְנָלַן דְּאַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין הוּא דִּמְחַיְּיבִי, אַחוּץ לְבֵית דִּין לָא מִחַיְּיבִי? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאִילּוּ מַגִּיד זֶה, מִתְחַיֵּיב זֶה מָמוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֵימָא שְׁבוּעָה גּוּפַאּ – בְּבֵית דִּין אֵין, וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״לְאַחַת״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבֵית דִּין, מִי מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת?! וְהָתְנַן: הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁבוּעָה – חוּץ לְבֵית דִּין, כְּפִירָה – בְּבֵית דִּין? כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – חַיָּיבִין. הָא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם? אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – וְתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כַּמָּה הָוֵי – כְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לָרַב, אִיכָּא דְּאָמְרִי: כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לַתַּלְמִיד; עַד דְּאָמְרִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״, טוּבָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹךְ דִּיבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא: מַשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אָתֵא – לִשְׁבוּעָה הוּא דְּקָא אָתֵא; וּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אֲתָא – לְמָמוֹנָא קָא אָתֵא? וְתִיסְבְּרָא?! הָאָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי – לִשְׁבוּעָה קָא אָתֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי, וּמָר סָבַר לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי. גּוּפָא – אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה – שֶׁחַיָּיב, בְּעֵד טוּמְאָה; דְּרַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ, דִּכְתִיב ״וְעֵד אֵין בָּהּ״ – כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה – שֶׁפָּטוּר, בְּעֵדֵי קִינּוּי; דְּהָוֵה גּוֹרֵם דְּגוֹרֵם.

עד שישמעו מפי התובע - בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי: אמר לאו דוקא - אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין: הכא נמי - הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל: תנא התם - בפקדון אמר אטו דתנייה הכא: פטורין - דיליף לה לקמן (שבועות דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם: לא אמרתי כו' - דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי: והא אי אפשר לצמצם - וקס"ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר: רבי יוסי הגלילי - במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן: תלמיד לרב - שלום עליך רבי: רב לתלמיד - שלום עליך: טובא הוי - אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה: כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו - כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום: דלא כי האי תנא - דלא כר' אלעזר ברבי שמעון: המשביע עד אחד - וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות: מר סבר - תנא קמא: עד אחד כי אתי לשבועה אתי - אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה: ומ"ס לממונא אתא - ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון: ותיסברא - דמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא: והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו' - ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם: בעד טומאה - אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש: דרחמנא הימניה - כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב: ועד אין בה - ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה: והכל מודים בעדי סוטה - שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין: בעדי קינוי דגורם דגורם הוא - אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:

ואי ס"ד בב"ד מי מחייב. תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (שבועות דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס"ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת: בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון: הכל מודים בעד טומאה. ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:

שבועות לב.

Navigate the library