Shevuot 25b · Talmud

דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר. לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים – פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא; דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: וּמָה אִם הָרְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – הֲרֵי הוּא חַיָּיב עָלֶיהָ; מִצְוָה, שֶׁמּוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב עָלֶיהָ? אָמְרוּ לוֹ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת – שֶׁכֵּן עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה – שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן?! נֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבָּנַן? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; הַשְׁתָּא לָאו וָהֵן לָא בָּעֵי, לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר בָּעֵי?! כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. שְׁמוּאֵל – כְּרַבָּנַן; וְרַב – כִּי לָא מְחַיְּיבִי רַבָּנַן בְּלָאו וָהֵן, דִּכְתִיב ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ בְּהֶדְיָא; אֲבָל לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר, דְּמֵרִיבּוּיָא דִּקְרָאֵי אָתוּ – מְחַיְּיבִי. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם״ וְ״לֹא הִנַּחְתִּי תְּפִילִּין הַיּוֹם״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא ״לֹא אָכַלְתִּי״ – אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אוֹכַל״; אֶלָּא ״לֹא הִנַּחְתִּי״ – מִי אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אַנִּיחַ״?! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ – לִצְדָדִין קָתָנֵי: ״לֹא אָכַלְתִּי״ – לְקׇרְבָּן, ״לֹא הִנַּחְתִּי״ – לְמַלְקוֹת. מֵתִיב רָבָא: אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – וְאָמַר עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְאָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁנִּיכָּר לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. טַעְמָא דְּנִיכָּר; הָא לֹא נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. וְאַמַּאי? הָא אֵינוֹ בִּ״יהֵא שֶׁל זָהָב״! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, לֹא נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אָמַר אַבָּיֵי: וּמוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת״, וְאִשְׁתְּכַח דְּלָא יְדַע לֵיהּ – דְּפָטוּר, הוֹאִיל וְלֵיתֵיהּ בִּכְלַל ״שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת״. ״יָדַעְתִּי״ וְ״לֹא יָדַעְתִּי״ – מַחְלוֹקֶת. ״הֵעַדְתִּי״ וְ״לֹא הֵעַדְתִּי״ – מַחְלוֹקֶת. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: מִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא לָא מְחַיֵּיב עֲלֵיהּ לְשֶׁעָבַר; לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לִשְׁבוּעַת עֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. אֶלָּא לְרַב, לְמַאי הִלְכְתָא אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא? אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: לְאִיחַיּוֹבֵי עֲלַיהּ תַּרְתֵּי. אֲמַר לְהוּ: תַּרְתֵּי לָא מָצִיתוּ אָמְרִיתוּ, דְּתַנְיָא: לְאַחַת מֵאֵלֶּה – לְאַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ שְׁתַּיִם! וּלְאַבָּיֵי, לְמַאי הִלְכְתָא אַפְּקָיהּ רַחֲמָנָא? לְכִדְתַנְיָא: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר ״וְנֶעֱלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר ״וְנֶעְלַם״; לְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְאַבָּיֵי: אֵימָא בְּמֵזִיד מִיחַיַּיב חֲדָא, בְּשׁוֹגֵג מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי! אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דַּאֲמַרִי – ״לְאַחַת״, אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ שְׁתַּיִם; וְאִי בְּמֵזִיד, מִי אִיכָּא תַּרְתֵּי? רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵה דָּבָר שֶׁבַּכְּלָל וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ – אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא חִידּוּשׁוֹ בִּלְבַד. מִכְּלַל דְּאַבָּיֵי סָבַר: אִיתַהּ לִשְׁבוּעָה בָּעוֹלָם?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לָךְ עֵדוּת״, וְאִשְׁתְּכַח דְּלָא יְדַע לֵיהּ – דְּפָטוּר, הוֹאִיל וְלֵיתֵיהּ בְּאֵינִי יוֹדֵעַ לָךְ עֵדוּת! הֲדַר בֵּיהּ אַבָּיֵי מֵהַהִיא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא:

דר' יהודה בן בתירא - אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים: שכן לא עשה בה כו' - דאיתיה בהן וליתיה בלאו: נימא רב כר' יהודה בן בתירא - דלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן להבא ולשעבר: אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי - כלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא: השתא לאו והן - דכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי: להבא ולשעבר - דלא מיפרשי כל שכן דלא בעי: כי פליגי אליבא דרבנן - פליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה: מי איכא בלא אניח - בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא: והוא שניכר לשלשה בני אדם - שכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם: ה"ג ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך: ומודה רב כו' - דאע"ג דלא בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד: ידעתי ולא ידעתי מחלוקת - דרב ושמואל דאיתיה בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא: להכי אפקיה רחמנא כו' - ופרשה בהדיא ובהאי קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא: אלא לרב למאי הלכתא כתבה רחמנא - ובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא: תרתי - אם ראוי להעיד הוא וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי: לאחת - בההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה: ולאביי למאי הלכתא - אליבא דרב: בכולן - בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם: וכאן - בשבועת עדות לא נאמר ונעלם: במזיד - דליתיה לשבועת ביטוי: מחייב חדא - משום עדות: בשוגג - דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי: לאו היינו דאמרי - לכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין חיוב ביטוי במזיד: ה"ג ואי במזיד מי איכא תרתי: רבא אמר כו' - כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי: מכלל דאביי - דאיצטריך קרא למעוטי: סבר איתה לשבועה בעולם - כלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ"מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי: והאמר אביי - לעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד:

מי איתא בלא אניח. וליכא לאוקומה בשבת ויו"ט דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח אי נמי משני אפי' למ"ד (מנחות דף לו:) שבת זמן תפילין הוא: הוא מותיב לה והוא מפרק לה. ה"מ לאוקומה כר' יהודה בן בתירא דלא בעי לאו והן אלא ניחא ליה לאוקומה ככ"ע: ואמר עולא והוא שניכר כו'. תימה תקשה ליה מגופא דמתני' דקתני (לקמן שבועות דף כט.) איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא וכן נמי מדתנן (שם) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משום דאי אפשר להיות הא אפשר להיות חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה באראה כקורת בית הבד ומיהו לפי מה שמפרש רבא דה"ק באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' ניחא דלא מצי דייק מההיא דשבועה היא מאכילת פירות א"נ התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם: ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. לאו היינו שבועת העדות דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה עדות: אחת אתה מחייבו כו'. תימה דבת"כ דריש מלאחת בשבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין דחייב על כל אחת ואחת והכא דריש מיניה דאינו חייב אלא אחת ויש לומר דבת"כ מפיק מלאחת והכא דריש מאלה דמשמע מקצת אלה הכתובים בפרשה אתה מחייבו ולא על כל אלה אי נמי מלמ"ד דלאחת קא דריש ושמואל דריש כוליה לדרשה דת"כ: לחייבו על המזיד כשוגג. המ"ל לחייבו אפי' מושבע מפי אחרים בלא עניית אמן משא"כ בשבועת ביטוי:

שבועות כה:

Navigate the library