Shevuot 15b · Talmud

וְכִי תֵּימָא דְּמַחְמֵיץ לְהוּ לְשִׁירַיִם וּמְקַדֵּשׁ בְּהוּ – וְהָכְתִיב ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילּוּ חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! אַלְּמָה לָא? אֶפְשָׁר דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת! מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נֶיעְבֵּיד? נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל וְנִיקַדְּשֵׁיהּ מֵאֶתְמוֹל? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁחִיטַת כְּבָשִׁים הוּא דְּקָדְשִׁי. נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל, וְנִיקַדְּשֵׁיהּ הָאִידָּנָא? בָּעֵינַן קִידּוּשׁ בִּשְׁעַת הַבִּנְיָן. נִבְנְיֵיהּ בְּיוֹם טוֹב וּנְקַדְּשֵׁיהּ בְּיוֹם טוֹב? אֵין בִּנְיַן מִקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב. נִשְׁבְּקֵהּ לְבָתַר הָכִי, וְנִבְנְיֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אִיפְּסִילָא לֵיהּ בְּלִינָה. נִבְנְיֵיהּ מִמַּעֲלֵי יוֹמָא וּנְשַׁיַּיר בֵּיהּ פּוּרְתָּא – דְּעַד דְּקָדֵישׁ יוֹמָא לְאַלְתַּר נִגְמְרֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה; דְּאָמַר אַבָּיֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – בְּיוֹם מְקִימוֹ, בַּלַּיְלָה אֵין מְקִימוֹ. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. וּבְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה – בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצֶלְצֶלִים עַל כׇּל פִּינָּה וּפִינָּה וְעַל כׇּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְאוֹמֵר ״אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְגוֹ׳״, וְשִׁיר שֶׁל פְּגָעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִין שִׁיר שֶׁל נְגָעִים. מַאן דְּאָמַר דִּנְגָעִים – דִּכְתִיב: ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״, וּמַאן דְּאָמַר פְּגָעִים – דִּכְתִיב: ״יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף״. וְאוֹמֵר: ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן״ עַד ״כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ״; וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי״, עַד ״לַה׳ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי, וְגָאנֵי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! לְהָגֵן שָׁאנֵי. וְאֶלָּא כִּי אָמַר אָסוּר – דְּאִיכָּא מַכָּה? אִי דְּאִיכָּא מַכָּה אָסוּר, וְתוּ לָא?! וְהָתְנַן: הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּרוֹקֵק שָׁנוּ; לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה. בֵּית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶן וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּבֵית דִּין קַמֵּי תּוֹדָה אָזְלִי?! וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה״! הָכִי קָאָמַר: בֵּית דִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת מְהַלְּכוֹת וּבֵית דִּין אַחֲרֵיהֶם. כֵּיצַד מְהַלְּכוֹת? רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי; חַד אָמַר: זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְחַד אָמַר: זוֹ אַחַר זוֹ. מַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לַחוֹמָה. מַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לְבֵית דִּין. תְּנַן: הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, אַמְּטוּ לְהָכִי פְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת – מִשּׁוּם דְּאָתְיָא חִיצוֹנָה קַמַּהּ, וְקַדְּשָׁהּ לַהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא מְיקַדְּשִׁי! וְלִיטַעְמָיךְ, לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, חֲדָא מִי מְיקַדְּשָׁא?! הָא ״כׇּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ״ תְּנַן! וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״, הָנֵי תַּרְוַיְיהוּ חֲדָא מִצְוָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

וכי תימא דמחמץ לשיריים - דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח כדכתיב סיפיה דקרא כל שאור וכל דבש לא תקטירו: אלמה לא - בתמיה וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ הא אפשר דניקדשה בשתי הלחם הבאים בעצרת שהן חמץ כדכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה: מאתמול - מערב יו"ט: בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי - אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב: נבנייה ביום טוב - יגמור את הבנין ביום טוב: אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב - כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרו: נשבקיה - ללחם עד למחר ונבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו להו בלינה ונעשו נותר שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם: דעד דקדיש יומא - למוצאי יום טוב משתחשך מיד נגמריה לההוא פורתא ונקדשיה: בלילה - קודם חצות שעדיין זמן אכילתו הלכך לא אפשר בחמץ אלא במצה: תנו רבנן שיר של תודה - היו אומרים שם בכנורות וכו' ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק): ארוממך ה' וגו' - הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו: ושיר של פגעים - יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב (שמות ל״ט:מ״ג) ויברך אותם משה ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה: פגעים - מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק: ואומר ה' מה רבו צרי - לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר (נחמיה ג׳:ל״ד) מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר (שם) גם [וגו'] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם: להני קראי - שיר של פגעים: וגני - כשהוא הולך לישן בלילה: דאיכא מכה - ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא: אין לו חלק - הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות ט״ו:כ״ו): ברוקק שנו - ברוקק ואחר כך לוחש: שאין מזכירין שם שמים כו' - והכא קאמר כי אני ה' רופאך: זו כנגד זו - שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה: הך דמקרבא לחומה - שהיא פנימית ממוצעת בין העם לחומה: הך דמקרבא לבית דין - ההולכת אחרונה: וקדשה לה - ראשונה קידשה את המקום וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש: כי הדדי נינהו - שתיהן מקדשות יחד או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו: חדא מי מקדשא - את המקום הא אנן תנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה אלמא כולהו בעינן: אפילו למאן דאמר - לקמן דכל אלו דמתני' אחת מכולן קאמר או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן דתרוייהו חדא מילתא היא:

[שייך לע"ב] בשחיטת כבשים הוא דקדשי. ולמאן דאמר תנור מקדש נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה ופלוגתא היא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:): אין בנין בית המקדש בלילה. וכן אינו דוחה יום טוב ואם תאמר בר"ה פרק יום טוב (ראש השנה דף ל.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור קאמר התם דאיבני בלילה דאיבני בחמיסר ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים כדכתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה' כוננו ידיך וכן מפרש במדרש תנחומא: עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי: אסור להתרפאות בדברי תורה. והדאמר במסכת שבת (דף סז.) לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני: אמטו להכי פנימית נאכלת. לעיל פירש בקונטרס ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ וקשיא אם כן פנימית אמאי נאכלת והא נפסלה ביוצא דלא מצינו שיהא קדוש חוץ לחומה ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) נמי אמר במעשר שני טהור שפודין אותו בפסיעה אחת חוץ לחומה ונראה דבפנים היו מהלכין ואע"ג דקרי פנימה להך דלהדי חומה ולפי זה היא יותר חיצונה שהיא כלפי חוץ לעיר מכל מקום קרי לה פנימה לפי שיש דבר אצלה והדתנן בפ' כיצד צולין (פסחים פה: ושם) החלונות ועובי החומה כלפנים אע"פ שהלכו מבפנים היה מתקדש כל מה שהיה בלבם לקדש דלא אפשר לילך בענין אחר ועוד דמסקינן התם דוקא בשוה לקרקע ולשם היה אפשר להלך: דקדשה לה ראשונה. ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת:

שבועות טו:

Navigate the library