Shevuot 21b · Talmud

אֵימָא סֵיפָא: זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי? מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי? לָא; זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קׇרְבָּן; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא! רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא?! כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן, אֶלָּא לְמַעוֹטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל מִמַּלְקוֹת, אֲבָל קׇרְבָּן מִיחַיַּיב. וּמַאי שְׁנָא? מִסְתַּבְּרָא, קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְהַבָּא; קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר? ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא, חַיָּיב כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דִּמְחַיֵּיב בְּמַשֶּׁהוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן. וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי אִיפְּלוֹגֵי בְּעָלְמָא, וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי הָכָא – לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב; קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָטְרִי. אוֹ דִלְמָא, בְּעָלְמָא – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב. תָּא שְׁמַע, דְּאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? וְאִם אִיתָא, לֵימָא לְהוּ: אֲנָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי! לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי. לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהָא, הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב! וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא. תָּא שְׁמַע, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן, וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת – חַיָּיב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, לְמָה לִי לְצָרֵף? וְעוֹד תְּנַן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר – וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם – וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, כָּל שֶׁהוּא נָמֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? שְׁמַע מִינַּהּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ כּוּ׳. וְלָא?! וַהֲרֵי נְמָלָה! בְּרִיָּה שָׁאנֵי. וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה. וַהֲרֵי מְפָרֵשׁ! מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי. וַהֲרֵי עָפָר! אֶלָּא

אימא סיפא - דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו': לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין: ור"ע היא דמחייב - קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (שבועות דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא: אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות - והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי: ומאי שנא - כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך: ממעט לשעבר - בתמיה: איבעיא להו ר' עקיבא - דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא: בכל התורה - בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא: דתניא ר"ש אומר כל שהוא - בכל האיסורין: למכות - בהתראה: ולא אמרו בכזית - הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו: ובדין הוא דליפלגו בעלמא - בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר"ש ורבנן: והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן - דאף ע"ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו: סתם נמי חייב - שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו: קמ"ל דפטרי - דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה: או דלמא - סתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא: ואם איתא - דכר"ש סבירא ליה: אודו לי מיהת כו' - דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש: ויש בו כדי לצרף כזית - בין פת ויין: חייב - דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:): חייב - קרבן שבועה: ור"ש פוטר - שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן: בכולל דברים המותרין - כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור"ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע"י כולל: וריש לקיש אמר - טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן: אי אתה מוצא - שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו: אי בסתם - מצית מוקמת לה אליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: והרי נמלה - וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות (דף יג.) אמר ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: והרי הקדש - שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית: ומשני הא בעינן שוה פרוטה - שזה שיעורו: והרי מפרש - שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב: מפרש נמי כבריה דמי - מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה: והרי עפר - האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס"ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:

ומה ראית מסתברא כו'. פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי מקרבן וסיפא ממלקות א"נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה"מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר"ע דכולהו סתמי כוותיה: היכן מצינו באוכל כל שהוא כו'. ואע"ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה: היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו'. הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא: כרבי שמעון סבירא ליה. ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף: ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא: ואי ס"ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף. תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי"ל דאי סבירא ליה כר"ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי:

שבועות כא:

Navigate the library