Shevuot 39b · Talmud

הָתָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם לְמַחוֹת, וְלֹא מִיחוּ. מַאי אִיכָּא בֵּין רְשָׁעִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לָרְשָׁעִים דְּעָלְמָא; בֵּין צַדִּיקִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לְצַדִּיקִים דְּעָלְמָא? הוּא בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת – בְּדִינֵיהּ; וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה – בְּדִין חָמוּר; וּרְשָׁעִים דְּעָלְמָא – בְּדִין הַקַּל; צַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא – פְּטִירִי. גַּבֵּי שְׁבוּעָה, הוּא וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה – כְּדִינֵיהּ; וּרְשָׁעִים דְּעָלְמָא – בְּדִין חָמוּר; וְצַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא – בְּדִין הַקַּל. אִם אָמַר ״אֵינִי נִשְׁבָּע״ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאִם אָמַר ״הֲרֵינִי נִשְׁבָּע״ – הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה״. בִּשְׁלָמָא הָהוּא דְּקָא מִשְׁתְּבַע – קָאֵי בְּאִיסּוּרָא; אֶלָּא הָהוּא דְּקָא מַשְׁבַּע לֵיהּ – אַמַּאי? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁנֵיהֶם. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ וְכוּ׳. לְמָה לִי לְמֵימְרָא לֵיהּ הָכִי? מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא. הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. אָמַר רַב: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: טַעֲנָה עַצְמָהּ שְׁתֵּי כֶּסֶף; אֲפִילּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא בִּפְרוּטָה, וְלֹא הוֹדָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה – חַיָּיב. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב – דְּקָתָנֵי הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירַת טַעֲנָה פְּרוּטָה לָא קָתָנֵי. וּתְנַן נָמֵי הַהוֹדָאָה בִּפְרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירָה בִּפְרוּטָה לָא קָתָנֵי. וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״ – מָה ״כֵּלִים״ שְׁנַיִם, אַף ״כֶּסֶף״ שְׁנַיִם; מָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב, אַף כׇּל דָּבָר חָשׁוּב; וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: ״כִּי הוּא זֶה״. וְרַב – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל – כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״זֶה״, דְּאִי כְּפַר בְּמִקְצָת וְאוֹדִי בְּמִקְצָת – חַיָּיב. וְרַב – חַד לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל – לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינֵּיהּ דְּחָסְרָה לַהּ טַעֲנָה? אֶלָּא אָמַר לְךָ רַב: ״כֶּסֶף״ כִּי אֲתָא מֵעִיקָּרָא – לִכְפִירָה הוּא דַּאֲתָא; דְּאִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֵּלִים לִשְׁמוֹר״ – וַאֲנָא אָמֵינָא: מָה כֵּלִים שְׁנַיִם, אַף כֹּל שְׁנַיִם; ״כֶּסֶף״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטַעֲנָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִכְפִירָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כֵּלִים״ וְלָא כְּתַב ״כֶּסֶף״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי כֵּלִים שְׁנַיִם, אַף כֹּל שְׁנַיִם – אֲבָל דָּבָר חָשׁוּב לָא בָּעֵינַן; קָא מַשְׁמַע לַן. תְּנַן: ״שְׁתֵּי כֶּסֶף יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחָסְרָה לָהּ טַעֲנָה – וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל? אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: מִי סָבְרַתְּ שָׁוֶה קָתָנֵי?! דַּוְקָא קָתָנֵי – מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁוֶה – מִשּׁוּם הָכִי חַיָּיב; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא – אַמַּאי חַיָּיב? מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמָה שֶׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ! מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל; הָאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא – מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּוְקָא קָתָנֵי – מִשּׁוּם הָכִי פָּטוּר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שָׁוֶה – אַמַּאי פָּטוּר? לִיטְרָא טוּבָא הָוֵי! אֶלָּא מִדְּסֵיפָא דַּוְקָא, רֵישָׁא נָמֵי דַּוְקָא. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב? אָמַר לְךָ רַב: כּוּלַּהּ מַתְנִיתִין – שָׁוֶה, וְלִיטְרָא זָהָב שָׁאנֵי.

חלה על שניהן - ששניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: כפירת טענה שתי כסף - טענה דתנן במתני' לאו אתחלת הטענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה: ה"ג ואילו כפירת פרוטה לא קתני: כי יתן איש - תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא: מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב גרסינן ולא גרסינן אף כלים דבר חשוב דאילו בכלים אמרינן לקמן (שבועות דף מ:) דאפילו בכפירת מחטין חייב והאי אף כל במידי דלאו כלי קאמר וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה כשמודה במקצתה אלמא הודאה מתוך טענת שתי כסף היא: ההוא - זה מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת כלומר את זה אני מודה ולא לאגמורן דאטענת ב' כסף קאי ולעולם הודאה לבד מכפירת שתי כסף קאמר: ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה - לרב פרכינן נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף: אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה אתא - ולאו לתחלת טענה: ואנא אמינא אף כל שנים - והו"ל כסף נמי בהאי כללא: אבל דבר חשוב לא בעינן - וה"א כי היכי דגבי כלים אפי' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן חייב כדלקמן (שבועות דף מ:) כל מידי נמי דטעין ליה תרי ואודי ליה בחד לחייב ואפי' ליכא טענה קמייתא שתי כסף להכי אצטריך כסף למילף מיניה מידי דלאו כלים בעינן דבר חשוב: שתי כסף יש לי בידך - קס"ד דשוה כסף טעין ליה וקא"ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור מאי טעמא לאו משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף: דוקא קתני - זה טוען כסף וזה הודה לו נחשת דליכא הודאה ממין הטענה: מידי הוא טעמא אלא לשמואל - כלום אתה משיב תשובה זו אלא לשמואל כלומר אילו אמר חכם אחר דוקא קתני היינו יכולים להשיב תשובה זו אבל לשמואל אינו תשובה דשמואל הודאה ממין הטענה חשיב ליה מאחר שטענו נחושת עם הכסף וכפר לו באחד: הכי נמי מסתברא - דמתני' דוקא קתני: טובא הוי - כפירה והודאה: אלא מדסיפא דוקא כו' - לשון קושיא הוא נימא תהוי תיובתא דרב מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב ואף על גב דטענה קמייתא לא הוה אלא שתי כסף: ליטרא שאני - דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דברים:

התם שהיה בידם למחות ולא מיחו. לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כדמסיק בסמוך הכא בדין חמור אלא דניחא ליה לפרושי דאין נענשין מעונש עבירה אלא משום דלא מיחו הלכך אין עונש זה חמור כל כך: מה כלים שנים אף כסף שנים. וא"ת היכי דריש בסוף שמעתין לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא אצטריך למה כלים שנים וי"ל כדפי' הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש בקונטרס לקמן דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרוייהו שנים ודבר חשוב אין נראה דבלא יתורא לא הוי משמע מכספים אלא ב' פרוטות כמו קדושי אשה שמתקדשת בפרוטה אף על גב דבפ"ק דקדושין (דף ד: ודף יא: ושם) גמר לה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף אלא הו"ל למכתב כסף או כספים א"נ כסף או חפצים והוה ידעינן שנים ודבר חשוב מיתורא דכסף ומדכתב כלים דרשינן יצאו כלים למה שהן וא"ת לרב דמוקי דכסף לכפירה הוא דאתא מנ"ל דבעינן דבר חשוב וצ"ל דכולה מכלים דריש ונפקא ליה דבר חשוב מכלים דאפילו מחט שאין בה שוה פרוטה מ"מ חשיבות גדול יש בו שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' אע"ג דאליבא דשמואל קיימא דדייק קראי כותיה ובסמוך אמר לשמואל אי כתב כלים ולא כתב כסף ה"א מה כלים שנים וכו' אבל דבר חשוב לא בעינן י"ל דודאי מכסף ילפינן דבעינן שיהא בכלי שוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב היא בכל הכלים אע"פ שאין בהן שוה פרוטה וה"נ אמרינן בירושלמי דטענו שתי מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב דהיינו מעה שבכך יש בו חשיבות והשתא אין צריך להגיה אף כל דבר חשוב כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ושפיר גרסי' אף כלים דבר חשוב דבכלים נמי בעינן שיהא שוין שתי פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע"פ שאין שוין שתי מעות וכן היה גירסת רבותיו בפ"ק דקדושין (שם) ושם (ד"ה והרי) הארכתי:

שבועות לט:

Navigate the library