שבועותכב.
טוען את הדף…
תִּיפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל עָפָר, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת! כִּי קָאָמְרִינַן – בְּמִידֵּי דְּבַר אֲכִילָה קָאָמְרִינַן. וַהֲרֵי קוּנָּמוֹת! קוּנָּמוֹת נָמֵי כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי. אָמַר לָהֶן: הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן. וְלָא?! וַהֲרֵי מְגַדֵּף! מְדַבֵּר וְאוֹסֵר קָאָמְרִינַן, וְהַאי מְדַבֵּר וְחוֹטֵא הוּא. וַהֲרֵי נָזִיר! מֵבִיא קׇרְבָּנוֹ עַל דִּבּוּרוֹ קָאָמְרִינַן, וְהַאי מֵבִיא קׇרְבָּן – לְאִשְׁתְּרוֹיֵי לֵיהּ חַמְרָא הוּא דְּקָא מַיְיתֵי. וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! אוֹסֵר לְעַצְמוֹ קָאָמְרִינַן, וְהַאי אוֹסֵר עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ הוּא. הֲרֵי קוּנָּמוֹת! קָסָבַר אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת. אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי טַעְמָא? מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי. וְאָמַר רָבָא: מַחְלוֹקֶת בְּ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, אֲבָל בְּ״שֶׁלֹּא אֶטְעוֹם״ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיטְעוֹם נָמֵי – כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב פָּפָּא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁבוּעוֹת, אֲבָל בְּקוּנָּמוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי טַעְמָא? קוּנָּמוֹת נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא קָא מַדְכַּר שְׁמָא דַּאֲכִילָה, כְּדִמְפָרֵשׁ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: שְׁנֵי קוּנָּמוֹת מִצְטָרְפִין, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת אֵין מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא, לְמָה לִי לְצָרֵף? דְּאָמַר: ״אֲכִילָה מִזּוֹ עָלַי קוּנָּם״, ״אֲכִילָה מִזּוֹ עָלַי קוּנָּם״. אִי הָכִי, אַמַּאי מִצְטָרְפוֹת? סוֹף סוֹף – זִיל לְהָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא, וְזִיל לְהָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא! דְּאָמַר: ״אֲכִילָה מִשְּׁתֵּיהֶן עָלַי קוּנָּם״. דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעוֹת – דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מִשְּׁתֵּיהֶן״, אַמַּאי אֵין מִצְטָרְפִין? אָמַר רַב פִּנְחָס: שָׁאנֵי שְׁבוּעוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁחֲלוּקוֹת לְחַטָּאוֹת, אֵין מִצְטָרְפוֹת. אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת – בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעוֹת, הוֹאִיל וַחֲלוּקוֹת לְחַטָּאוֹת; אֶלָּא קוּנָּמוֹת, אַמַּאי לָא? אֵיפוֹךְ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁבוּעוֹת כְּקוּנָּמוֹת. וְלֵית לֵיהּ לִדְרַב פִּנְחָס. רָבִינָא אָמַר: כִּי קָאָמַר רַב פָּפָּא – לְעִנְיַן מַלְקוֹת; כִּי תַּנְיָא הָהִיא – לְעִנְיַן קׇרְבָּן, דְּבָעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה. לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן יֵשׁ מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת?! וְהָתַנְיָא: ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״, וַאֲכָלָהּ – בֵּין הוּא בֵּין חֲבֵירוֹ מָעַל; לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הֶקְדֵּשׁ״ – הֲרֵי הוּא מָעַל, חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל; לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.תיפשוט כו' - מדקתני מתני' היכן מצינו כו' אלמא בעפר נמי בכזית בעינן: כי קאמרינן - היכן מצינו כו' במידי דבר אכילה קאמרינן: והרי קונמות - האומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו בכל שהוא שבה כדלקמן: כמפרש דמי - לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה כל שהוא קאמר: והרי מגדף - מברך את השם דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.) ואמר מגדף מביא קרבן: והרי נזיר - שמדבר ואוסר בדבורו ומביא קרבן ביום תגלחתו: על דבורו - שהחליף דבורו: והרי הקדש - שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה: והרי קונמות - שלא אסרה אלא עליו ואם אכל ממנו קס"ד דמביא קרבן מעילה שהקונם לשון הקדש הוא: אין מעילה בקונמות - דלא קרינן ביה מקדשי ה' (ויקרא ה) שהרי חולין הוא אצל כל אדם: מהו דתימא אטעום נמי - לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי: קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן: שני קונמות - שתי ככרות שאסרן עליו בקונם: מצטרפין - מעט מזה ומעט מזה לכזית: שתי שבועות - שתי ככרות שנשבע עליהן: אין מצטרפות - ולקמן מפרש טעמא והשתא סלקא דעתיה לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו: אמאי אין מצטרפות - הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת: מתוך שחלוקות לחטאות - מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב. שתים כדתנן [לקמן] שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וגו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולהו חדא מעילה כדתנן (מעילה דף כ.) צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפי' מחדא מינייהו נמי וכן לענין מלקות אם בהתראה אחת חדא הוא דלקי ואי בשני התראות אפי' מחדא מינייהו שהרי עובר וחוזר ועובר כדתנן (מכות דף כא.) נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: שבועות כקונמות - מצטרפות ואע"ג דחלוקות דלית ליה לדרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לדרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל השתא דאמר מצטרפות ולית ליה לדרב פנחס לא קשיא מידי: כי אמר רב פפא - בקונמות כל שהוא למלקות קאמר וכי תניא ההיא דמצטרפין לענין קרבן מעילה וצירוף דקתני לאו לכזית אלא לשוה פרוטה: ויש לה פדיון - שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך: אין לה פדיון - להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין:והרי מגדף. ה"נ הוה מצי למפרך משבועת העדות והא דפריך ממגדף משום דאפי' חטאת קבועה מייתי: והרי הקדש. תימה מאי פריך דנימא דמתני' הכי קאמר היכן מצינו מדבר ומביא קרבן על דבורו בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל שעשה מעשה: אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא. תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסיר אלא משום דהוי כהקדש והקדש בעי שוה פרוטה: מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין. פי' בקונטרס אבל קונמות אם נהנה וחוזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואין נראה להביא ראיה משם דהתם לחומרא תנן ליה שאם נהנה מחצי פרוטה וחזר ונהנה לזמן מרובה חצי פרוטה מצטרף כאילו נהנה כל הפרוטה בבת אחת ולא היה צריך לפרש אלא דלענין חטאת חלוקה משום דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב הכי: רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כו'. לרבינא נמי טעמא דרבנן כדרב פנחס כדמסיק בסמוך ובא רבינא לחדש דאין צריך לומר איפוך דכיון דר"מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר להו כדקאמר בסמוך וטפי ניחא ליה לאפוכי דרבי מאיר לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגיה ולהפך דר"מ משום דבין שבועות לקונמות ובין קונמות לשבועות לא טעי תנא: