נדריםצא.
טוען את הדף…
וְגַבְרָא הוּא דְּנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְאָמְרִינַן לֵיהּ, מַתְנִיתִין הִיא: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״ — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, אִי בְּרָצוֹן — כְּלוּם יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה? וְאִי בְּאוֹנֶס — מִי קָא מִיתַּסְרָא עַל גַּבְרָא? וְאֶלָּא בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן. אִי בְּרָצוֹן — כְּלוּם יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה? מִי גָּרְעָה מֵאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּרָצוֹן? אֶלָּא לָאו: בְּאוֹנֶס, וְקָתָנֵי: יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּרַשְׁתַּנִי״, מַהוּ? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״, דַּאֲפִילּוּ לְמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה דְּקָתָנֵי לָא מְהֵימְנָא — הָתָם הוּא דִּמְשַׁקְּרָה, דְּיָדְעָה דְּבַעְלַהּ לָא יָדַע בָּהּ. אֲבָל גַּבֵּי ״גֵּרַשְׁתַּנִי״ דְּיָדַע בָּהּ — מְהֵימְנָא, דַּחֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְרַבָּא, אֲפִילּוּ לְמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה דְּקָתָנֵי מְהֵימְנָא — הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא עֲבִידָא לְבַזּוֹיֵי נַפְשַׁהּ, אֲבָל הָכָא דְּזִמְנִין דִּתְקִיף לַהּ מִן גַּבְרָא — מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה. מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: ״הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ״ דְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה — תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא, הָכָא דְּלֵית לַהּ כִּיסּוּפָא, וְקָתָנֵי דִּמְהֵימְנָא! קָסָבַר רָבָא: הָתָם, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּי לַהּ דְּלָא אָמְרָה ״אֵין יוֹרֶה כְּחֵץ״, אִי לָא אִיתָא כִּדְקָאָמְרָה — לָא אָמְרָה לֵיהּ. ״הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ״ דְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה, תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הַמְנוּנָא: וְהָא הָכָא דְּיָדְעָה הִיא, וּבַעְלַהּ יָדַע בַּהּ, וְקָתָנֵי דְּלָא מְהֵימְנָא! קָסָבַר רַב הַמְנוּנָא: הָכָא נָמֵי הִיא גּוּפָא אָמְרָה: נְהִי דִּבְבִיאָה יָדַע, בְּיוֹרֶה כְּחֵץ מִי יָדַע? וּמִשּׁוּם הָכִי מְשַׁקְּרָא. הָהִיא אִיתְּתָא דְּכׇל יוֹמָא דְּתַשְׁמִישׁ מִיקַדְּמָה מָשְׁיָא יְדֵיהּ לְגַבְרָא. יוֹמָא חַד אַתְיָא לֵיהּ מַיָּא לְמִמְשֵׁא. אֲמַר לַהּ: הָדָא מִילְּתָא לָא הֲוָת הָאִידָּנָא! אֲמַרָה לֵיהּ: אִם כֵּן, חַד מִן נׇכְרִיםגרשתני - מי מהימנא ואם אשת כהן אסור לו להחזירה: התם הוא - דמעיקרא משום דידע לה דבעלה לא ידע בה אי נטמאת חי לא [אהכי] אי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא אבל היכא דאמרה גרשתני דידעה דבעלה ידע אי משקרא אי לא לא הות אמרה הכי דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: אדרבה - לא מיבעינן למשנה אחרונה דלא מהימנא אלא אפי' למשנה ראשונה דקתני מהימנא לא הוי טעמא אלא משום דלא עבידא לבזויי נפשה דלימרה דנטמאה אי לאו דהכי הוא כדקאמרה: דזימנין דתקיף לה מן גברא - שציער לה בעלה ומעיזה פניה בפניו. ענין אחר דתקיף לה מן גברא שתוקף יצרה מן אדם אחר שנתנה בו עיניה ובשבילו מעיזה לומר לבעלה גרשתני: והא הכא דלית לה כיסופא - דבהא מילתא לא מבזיא נפשה ואפילו הכי קתני במשנה ראשונה דמהימנא והיכי אמר אפילו למשנה ראשונה כו': התם - נמי אית לה כיסופא דכיון דלא סגי לה דלא קאמרה גבי בי דינא אי יורה כחץ אי לאו דהכי הוא לא קאמרה ואהכי מהימנא: דהא הכא דידעה היא - דבעלה ידע דיורה כחץ וקתני לה לא מהימנא אלמא אשה מעיזה: דכל יומא - לאחר תשמיש מקדמה ומשיא ידא לגברא כדי לטהר ידיו לאחר תשמיש ואתת יומא חד ועבדא הכי אמר לה הדא מילתא דתשמיש לא הוי האידנא:גרשתני מהו - מי אמרינן דמהימנא או דלמא עיניה נתנה באחר: אבל היכא דידע בה מהימנא דאין אשה מעיזה פניה לומר דבר שקר מבעלה בפניו ומהכא שמעינן בכל דוכתא לרב המנונא דסבר באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת: דלא עבידא לבזויי נפשה - פירוש לומר שהיא טמאה וזונה: תיובתא [דרבא] - דאמר לא מהימנא דהא הכא לית לה כיסופא שאין כאן הודאת [עבירה] וקתני דמהימנא: קסבר התם כיון דלא סגי דלא אמרה - כלומר אחרי שהיא רוצה לומר דבר זה וגנות גדול כזה: קסבר רב המנונא נהי דבביאה ידע - כלומר נהי דיודע שפולט הזרע ביורה כחץ מי ידע ולכך מעיזה אבל לומר גרשתני דבעלה ידע אי משקרא מהימנא פסק ריצב"א דהלכה כרב המנונא דבכמה מקומות בהש"ס מביא דבריו ובסוף גיטין (דף פט:) נמי אמר רב [הונא] אשה שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת מדרב המנונא ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו משמע שפשוט לכל דברי רב המנונא ומהימנא - ויש ללמוד על אשה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות או שאינו בקי בדרך ארץ דנאמנת דבדבר שיש לו לבעל לידע אינה מעיזה פניה ויוציא ויתן כתובה ולא מיבעיא אי באה מחמת הטענה כגון דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אפילו בלא טענה נמי יכולה היא לומר אינו מקיים מצות עונה וגדולה מזאת אמרו האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש בזה ודווקא כשהוא מגרשה ואינה תובעת כתובתה אבל אם צועקת כשרוצה לגרשה שיתן לה כתובה אינה נאמנת דיש לחוש שמא נתנה עיניה (באחר) בכתובה דהכי נמי מפרש בההיא דרב המנונא דאי אמרה גרשתני ותנו לי כתובה אינה נאמנת אף לינשא כדאמר בההיא דהאשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובה אינה נאמנת לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה ואם טוענת האשה שאין זרעו יורה כחץ אינה נאמנת כמו למשנה אחרונה - כללא דמילתא כל מילי דיכול בעל לידע ומכחישתו נאמנת אבל במילי שאין בעל יכול לידע אינה נאמנת והילכך כשטוענת שאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה ואומר ריצב"א דלא תטול רק מנה מאתים אבל תוספת אין לה כדאמר פרק אע"פ מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין אינו גובה אלא מנה מאתים שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ובגמרא פסק הלכה למעשה כר"א ואיבעיא לן נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ועלתה בתיקו פר"י דכל תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ודלא כרב אלפס דפסק כל תיקו דממונא יחלוקו ולכך אף כאן כיון דליכא חיבת ביאה אין לה תוספת דאף דקי"ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ אין כאן חיבת ביאה וגם מה שהכניסה בנדוניא לא תטול רק בצמצום מה שהביאה אלא מה שרגילין לכתוב נדוניא דהנעלת ליה דכותבין יותר ממה שהכניסה לו דגם זה מן התוספת יש לה ולא תטול כך פסק ריצב"א בתשובות סתם דבריו: