נדריםי:
טוען את הדף…
מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם ״לַה׳ עוֹלָה״, ״לַה׳ מִנְחָה״, ״לַה׳ תּוֹדָה״, ״לַה׳ שְׁלָמִים״ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּן לַה׳״. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון אֶלָּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַקׇּרְבָּן — אָמְרָה תּוֹרָה ״קׇרְבָּן לַה׳״, לְבַטָּלָה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לֵימָא כְּתַנָּאֵי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין — מוּתָּרִין. מַאי לָאו: מַאן דְּאָמַר כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין אֲסוּרִין, קָסָבַר (כִּינּוּיֵי) כִינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן. וּלְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִים, קָסָבַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶן חֲכָמִים? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: בְּהָנֵי נָמֵי מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: בְּהָנֵי לָא מִשְׁתַּעִי אוּמּוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין. הֵיכִי דָּמֵי כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּנְדָרִים? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מַקְנֵמְנָא״ ״מַקְנַחְנָא״ ״מַקְנֵסְנָא״. הֵיכִי דָּמֵי כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דְּחֵרֶם? תָּנֵי מַפְשָׁאָה: ״חֲרָקִים״ ״חֲרָכִים״ ״חֲרָפִים״. כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּנְזִירוּת? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מַחְזֵקְנָא״ ״מַנְזַחְנָא״ ״מַפִּיחְנָא״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״מִיפְּחַזְנָא״ מַאי? ״מִיתְּחַזְנָא״ מַאי? ״מִיתְּעַזְנָא״ מַאי? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: ״קִינְּמָא״ (קינמא) מַאי? ״קֻוֽנָּם״ קָאָמַר, אוֹ דִלְמָא ״קִנְּמָן בֶּשֶׂם״ קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא לְרַב אָשֵׁי: ״קִינָּה״ מַאי? קִינָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין קָאָמַר, אוֹ דִילְמָא לָשׁוֹן דְּקֻוֽנָּם? תִּיבְּעֵי. כִּינּוּיֵי כִינּוּיִין דִּשְׁבוּעָה הֵיכִי דָּמֵי? ״שְׁבוּאֵל״ ״שְׁבוּתִיאֵל״ ״שְׁקוּקָאֵל״. שְׁבוּאֵל? שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם מַשְׁמַע! אֶלָּא: ״שְׁבוּבָאֵל״ ״שְׁבוּתִיאֵל״ ״שְׁקוּקָאֵל״ מַהוּ? אָמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר ״אַשִּׁיבְתָּא״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״אַשְׁקִיקָא״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״קָרִינְשָׂא״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״נָדַר בְּמוֹהִי הֲרֵי אֵלּוּ כִינּוּיִין״. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״בְּמוֹהִי״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״בְּמוֹמָתָא דַּאֲמַר מוֹהִי״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״לָא כָּשַׁר״ וְ״לָא דְּכֵי״, ״טָהוֹר״ וְ״טָמֵא״, ״נוֹתָר״ וּ״פִיגּוּל״ — אָסוּר. כְּאִימְּרָא, כְּדִירִים, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם. נָדַר בְּאֶחָד מִכׇּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קׇרְבָּן — הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקׇרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״יְרוּשָׁלַיִם״ — לֹא אָמַר כְּלוּם.מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' - דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין - שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון אומות חשיב נמי נדר ואסור: ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים - ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין: בהני נמי משתעי אומות - והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי: ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי - ולאו לשון אומות נינהו ומותרין: גזרינן כנויי כינויין - דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות: מקנמנא מקנחנא מקנסנא - דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין: תני מפשאה - שם חכם: תרקייא תרכייא - כמו חרק חרך: מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי - דמתחלף במנזחנא מי הוי כנויי כינויין אליבא דמאן דאסר: או דילמא קינמן קאמר - ולאו כלום הוא: שבואל בן גרשום משמע - דכתיב שבואל בן גרשום נגיד על האוצרות (דה"א לז) ולא משמע לשון שבועה: נדר במוהי - כמו מומתא: מתני' האומר - לחבירו לא חולין שאוכל לך ליהוי מה שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור: או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור: כאימרא - שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין: כדירים - כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים: כעצים - משמע כעצי המערכה: כאשים - כאשו של מזבח: או נדר באחד מכל משמשי מזבח - בכלי המזבח כמזרק או כמחתה אסור באותו חפץ שנדר בו:מ"ד אסור קסבר לשון אומות הן - וה"נ משתעי אומות מ"ד מותר קסבר לשון שבדו חכמים (בנזיר) כינויי [כינויין] לא בדו: איבעיא להו מפזיחנא מאי אדסליק - מיניה קאי לכך נקט מפזיחנא קודם מפקיחנ' מאי מכדיקנא מאי וא"ת אמאי לא מיבעיא כמו כן גבי קונם בהפוך האותיות מקימנא מאי וכו' וי"ל כיון שיש מימי"ן [נ"א עייני"ן] תכופין יחד אין זה נראה כינוי כלל אבל תימה דה"ל למיבעיא מנקימנא מאי וכו' וי"ל דהא פשיטא דלעולם אות ראשונה לא תזוז ממקומה: רשב"ג אומר במוהי במומתא לא אמר כלום - פר"י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר"י דפליג אתנא קמא דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי"ת ואפ"ה מהניא א"כ פליג ארשב"ג דהכא: לחולין שאוכל לך - ול"ג לא חולין: לא כשר ולא דכי - ר"ל בקרבן לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ"א בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר: טמא - תימה למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור טמא כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל דבקרבן טומאה קאמר: נותר ופיגול - אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול: כאימרא - יש לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו: כדירים - של קרבנות א"נ כדיר של עצים ולפי ששני עניני דיר הן לכך נקט לשון רבים כדירים: כעצים - עצי מערכה: כאשים - הקרבן - עצמו קאמר אשה ריח ניחוח ובירושלמי מפרש כעצים שני גזירי עצים כאשים שלהביות של מזבח דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (דף מו:): משמשי מזבח - מפרש בירושלמי כגון מחתה: