נדרים יח.

פרק ב׳ · ואלו מותרין

Nedarim 18a · Chapter 2: VeEllu Muttarin

וּתְיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! לָא, לְעוֹלָם ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי לְמָחָר״, וּמַאי ״עָלְתָה לוֹ״ — לְבַר מֵהָהוּא יוֹמָא יַתִּירָא. אִי נָמֵי, כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל שְׁתֵּי נְזִירוּת בְּבַת אַחַת. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — מִכָּאן שֶׁהַנְּזִירוּת חָל עַל הַנְּזִירוּת. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה שְׁבוּעָה חֲמוּרָה — אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה, נְזִירוּת קַלָּה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: נָזִיר לְהַזִּיר, מִכָּאן שֶׁהַנְּזִירוּת חָלָה עַל הַנְּזִירוּת. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, הָא קְרָא בָּעֲיָא?! אֶלָּא לָאו: דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — וְקָתָנֵי נְזִירוּת חָל עַל נְזִירוּת! לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי נְזִירוּת בְּבַת אַחַת. וּמַאי חוּמְרָא דִּשְׁבוּעָה מִנֶּדֶר? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּחָיְילָא אֲפִילּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, נֶדֶר נָמֵי חָמוּר, שֶׁכֵּן חָל עַל הַמִּצְוָה כִּרְשׁוּת. אֶלָּא — מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ בִּשְׁבוּעָה: ״לֹא יְנַקֶּה״. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמַר רָבָא: אִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה — שְׁנִיָּה חָלָה עָלָיו. מִמַּאי — מִדְּלָא קָתָנֵי ״אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת״, וְקָתָנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת״, רַוְוחָא הוּא דְּלֵית לַהּ. כִּי מִיתְּשִׁיל עַל חֲבֶירְתַּהּ — חָיְילָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא, הָא שְׁבוּעָה אִיכָּא. לְמַאי הִלְכְתָא? לְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה — עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת וּמָנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ — עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה. כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי נְזִירוֹת בְּבַת אַחַת.

ותיובתא דרב הונא - דמדקתני עלתה לו שניה בראשונה מכלל דנזירות שניה נמי חיילא עליה: לא לעולם דאמר וכו' ומאי עלתה לו לבר מההוא יומא - למשלים אותו ושוב מקריב קרבנו ונמצא נזיר אותו יום שנדר עם ימי נזירות של שלשים יום: אי נמי - להכי חייב נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת דאמר הרי עלי שתי נזירות להכי חייב שתים אי לאו שנשאל אבל אי אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חל על נזירות: והלא דין הוא - שלא תהא נזירות חל על נזירות ולא שאר נדרים נדר על נדר: ומה שבועה חמורה - מפרש לקמן אפ"ה אין שבועה חלה על שבועה: הא קרא בעי - פשיטא ודאי דהא איכא חד יומא יתירא: אם נשאל על הראשונה - שבא לפני חכם ושאל על שבועה ראשונה והתיר: שניה חלה עליו - שאם עובר חייב משום שבועה שניה: מדלא קתני חייב אחת - דאילו קתני חייב אחת הוה משמע נמי שעל כולן חייב אחת וכן אי קתני אינה אלא אחת הוה משמע נמי שכולן שבועה אחת היא ואי בצרה לה אזיל ליה חיובא אלא מדקתני אינו חייב ש"מ דחיובא חדא מיהא איתיה דאי נשאל על הראשונה שניה חלה עליו דהא דלא חיילא כי לא מיתשיל אראשונה משום דלית רווחא דראשונה עומדת דחייב עליה אבל כשנשאל על הראשונה חיילא השניה: לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא - על השניה במקום הראשונה: הא שבועה איכא - כלומר שם שבועה עליה לכי מיתשיל אקמייתא: לכדרבא וכו' - (אבל) כשנשאל על הראשונה חיילא השניה:

אלא משום דכתיב לא ינקה - כדאמרי' בשבועות (דף לט.) והתם איכא חומרות אחרות והכא נקט הפשוטות דכתיב בקרא דלא תשא ואע"ג דלא ינקה בשבועת שקר כתיב ומתניתין מיירי בשבועת ביטוי מכל מקום חומרא חשיבותא שוה היא: מדלא קתני אינו אלא אחת - ואע"ג דבכמה מקומות שונה אינו חייב אלא אחת אע"ג דליכא אלא חד חיובא מ"מ היכא דאיכא למיטעי לא הוה ליה למתני מתניתין בהאי לישנא: לימא מסייע ליה מי שנדר - והוי מצי לדחויי כשמואל דאמר דהוי נזיר בהריני נזיר היום הריני נזיר היום אלא רוצה שלא תהא הסיוע קיימת אפילו לרב הונא כיון דמצי לדחויי גם לרב הונא: שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת - ק"ק דהוה מצי לדחויי גם לרב הונא דאמר היום ומחר מאי עלתה לו לבר מההוא יומא אלא הפשוט נקט יותר דעלתה משמע לגמרי: