נדריםנב:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״מִן״ הָעֲדָשִׁים״ — אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. לָא קַשְׁיָא: מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרָא דְרַבָּנַן קָרוּ לַחֲלָבָא חֲלָבָא וּלְקוֹמָא קוֹמָא, בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לְקוֹמָא נָמֵי קָרוּ לֵיהּ ״קוֹמָא דַחֲלָבָא״. תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב — מוּתָּר בַּקּוֹם, מִן הַקּוֹם — מוּתָּר בְּחָלָב. מִן הֶחָלָב — מוּתָּר בִּגְבִינָה, מִן הַגְּבִינָה — מוּתָּר בְּחָלָב. מִן הָרוֹטֶב — מוּתָּר בְּקֵיפֶה, מִן הַקֵּיפֶה — מוּתָּר בְּרוֹטֶב. אִם אָמַר ״בָּשָׂר זֶה עָלַי״ — אָסוּר בּוֹ וּבְרוֹטְבּוֹ וּבְקֵיפוֹ. הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן — מוּתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר: ״קֻוֽנָּם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ וְנָפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, אִם יֵשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן — הֲרֵי זֶה אָסוּר. מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים — מוּתָּר בְּיַיִן. מִן הַזֵּיתִים — מוּתָּר בְּשֶׁמֶן. אָמַר ״קֻוֽנָּם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בָּהֶן וּבְיוֹצֵא מֵהֶן. גְּמָ׳ בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: ״אֵלּוּ״ דַּוְקָא, אוֹ ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ דַּוְקָא? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֵלּוּ״ דַּוְקָא, ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״, אִי דְּאָמַר ״אֵלּוּ״ — מִיתְּסַר, וְאִי לָא — לָא. אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן, הָא בַּיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּיוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. וְהָא עֲדִיפָא לֵיהּ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּחִילּוּפֵיהֶן כְּגִידּוּלֵיהֶן דָּמֵי. תָּא שְׁמַע: ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל״, וְ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. הָא הַיּוֹצֵא מֵהֶן — אָסוּר! אַיְּידֵי דְּלָא נָסֵיב בְּרֵישָׁא ״יוֹצֵא מֵהֶן״, לָא נָסֵיב נָמֵי בְּסֵיפָא ״יוֹצֵא מֵהֶן״. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה וְאָסַר רַבִּי טַרְפוֹן עָלַי בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאָמַר ״בָּשָׂר זֶה עָלַי״, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, וְיֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם — הֲרֵי זֶה אָסוּר. בְּ״אֵלּוּ״ — לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן דְּדַוְקָא הוּא. כִּי מִיבַּעְיָא לַן בְּ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ — דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע: ״דָּג דָּגִים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בָּהֶן, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין חַיִּים בֵּין מְבוּשָּׁלִים, וּמוּתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּבְצִיר. אָמַר רָבָא: וּכְבָר יָצָא מֵהֶן.גמ' מן העדשים אסור באשישים - בלחם שמעורב בו קמח של עדשים דקסבר אשישים בכלל עדשים הם: ורבי יוסי מתיר - דלא הוי בכלל עדשים קשיא דרבי יוסי אדר' יוסי קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אסרי הכא ואמרי אשישים בכלל עדשים ובמתניתין שרו דקאמרי קומא לאו בכלל חלב הוא והכי נמי קשיא לרבי יוסי דהכא מתיר משום דסבירא ליה דאשישים לאו בכלל עדשים ובמתני' קאסר דסבירא ליה קומא בכלל חלב היא קיימא: קומא דחלבא - והואיל והוי בכלל חלב להכי אסור והכי נמי מתריצנא לברייתא באתריה דתנא קמא קרו ליה אשישים לפת של עדשים ובאתריה דר' יוסי לא קרו אשישים הלכך שרי ר' יוסי: מותר בתבשיל שיש בו טעם יין - שהרי לא נדר מטעמו של יין: מתני' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם - הואיל ואמר טועם אסור בהן: וביוצא מהן - בשמן וביין: גמ' אלו דוקא - דמשום אלו אסור בהן וביוצא מהן או דילמא שאיני טועם דוקא דמשום דאמר שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהן: אי ס"ד אלו דוקא - ושאיני טועם לאו להכי תנא שאיני טועם למה לי: הא קא משמע לן דאע"ג דאמר שאיני טועם אי אמר אלו מיתסר - ביוצא מהן אי לא לא והכי כמי [אי הוי] אמרי' ואי אמרת שאיני טועם דוקא ואלו לאו דוקא למאי תנא אלו [והוה מתרצינן] הא קמשמע לן אע"ג דאמר אלו אי אמר שאיני טועם מיתסר ביוצא מהן אי לא לא מאי: פירות האלו - כיון דאמר אלו אסור בחילופיהן ובגידוליהן ודייקינן מיניה הא ביוצא מהן כגון סחט משקה מותר ושמע מינה דאלו לאו דוקא: תריץ לא תימא הא ביוצא מהן מותר אלא הוא הדין דאפי' יוצא מהן אסור דהא אלו קאמר ואלו דוקא והא דלא נקט בהדיא אסור ביוצא מהן: הא עדיפא לאשמועינן דחילופיהן - אע"ג דלא הוו גופייהו כגידולין דמו: שאיני אוכל ושאיני טועם - כגון דלא אמר אלו טועם משמע דמדידהו גופוייהו קאמר לפיכך מותר בגידוליהן ובחילופיהן ודייקינן הא ביוצא מהן אסור דהא טועם מגופייהו קאמר אלמא דשאיני טועם דוקא: הוא הדין דאפי' ביוצא מהן מותר איידי דלא תנא ברישא יוצא מהן מותר - דעדיפא ליה נקט לא קתני בסיפא יוצא מהן: בזמן שאמר בשר זה עלי - דהוי כמ"ד אלו עלי וש"מ אלו דוקא: ומותר בציר - דהיינו ציר היוצא מהן אלמא דשאיני טועם לאו דוקא: אמר רבא - תריץ הא דקתני מותר בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר ולהכי מותר אבל אם לאחר שנדר יצא מהן לעולם אימא לך דאסור ושאיני טועם דוקא:ורמינהו אסור באשישין - דפסולת עדשים (אינם) בכלל עדשים ורבי יוסי מתיר קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבנן אדרבנן: לא קשיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם [ובאתרי' דר"י לקומא נמי קומא דחלבא: מן הרוטב מותר בקיפה - דקדוקי בשר אף כי איכא נתינת טעם מן הרוטב דלא אסור אלא הקרוי רוטב בלבד וכרבנן דפליגי ארבי יהודה במתני': בשר מותר ברוטב בשר זה אסור ברוטבו ובמקפה אי איכא נתינת טעם: אלו דוקא או שאני טועם דוקא - אמתני' בעי דקתני קונם זיתים אלו שאני טועם אסור בהם וביוצא מהם ומיבעי ליה מה שאנו אוסרין יוצא מהם איירי דאמר שאני טועם דוקא אבל אם לא אמר אלא קונם אלו עלי לא מיתסר אלא (ביוצא) מהם וא"ת היכי מצינו למימר דשאני טועם חמור מקונם אלו והא גבי חילופיהן וגדוליהן דמותר בהם [כשאמר שאני טועם] וכשאמר קונם פירות אלו - אסור ויש לומר דשאני גבי חילופיהן שאינו תלוי באלו כלל אלא בהזכרה כשאמר שאני אוכל שאני טועם דלא נתכוון לאסור כ"א גופם לאכול ולא חילופיהן ובשלא הזכיר שאיני אוכל ואמר קונם עלי פירות כי נמי לא אמר אלו שוינהו עליה איסור בין הם בין חילופיהן אבל לענין יוצא מהם יכול להיות דאלים טפי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם מקונם אלו: דאי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם ל"ל הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טועם אי אמר אלו אין אי לא לא [הגה"ה ז"ו מצאת"י מבחו"ץ]: ת"ש שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן - נראה דקאי אקונם פירות אלו דאע'"ג דאמר אלו כשאמר שאני אוכל מגרע ליה איסור הנאה דגלי אדעתיה שאינו אוסר אלא באכילה אע"ג דלענין יוצא מהם אהני שאני טועם להחמיר וראיה לדבר דהא שאני אוכל קאי נמי אפירות אלו לאידך בבא האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחילופיהן ואיירי כגון דאמר אלו או שמא משמעות הלשון כך כשאוסר מעשה ידיה כגון אם אמר פירות אלו וקתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן ולפירוש זה ק' דדייקא הא ביוצא מהם אסור [דלמא] שאני הכא דקאמר אלו ושאני טועם ושמא מדלא נקט התנא בהדיא בסיפא קונם פירות אלו שאני טועם אלא נקט שאני טועם גרידא משמע דאפילו לא אמר אלו אשמעינן תנא דמותר בחילופיהן ואסור ביוצא מהם: ע"ד כא"ן הגה"ה מהר"ם וז"ה מצאת"י בפני"ם: ת"ש [קונם פירות האלו עלי וכו'] הא ביוצא מהם מותר - דאי אסור ליתני אסור ביוצא מהם וכ"ש בחילופיהן דמשמע ליה דמסתבר טפי להתיר יוצא מהם מחילופיהן [ומשני] דאה"נ דיוצא מהם אסור ולרבותא - נקט יוצא מהם ואשמועינן חלופיהן כגידוליהן ואסורין דאי תנא יוצא מהם אסור ה"א דחילופיהן דשרו הואיל ולא באו מגוף האיסור עצמו: ת"ש שאני אוכל שאני טועם ולא אמר אלו מותר בחילופיהן הא יוצא מהם אסור - אע"ג דלא אמר אלו דאי מותר לישמעינן יוצא מהם וכ"ש חילופיהם שאינם מגוף הפירות דהכי [משני] לעיל דחילופיהן עדיף לאשמועינן ברישא לאיסורא מביוצא מהם וקשה לידחי במאי דסלקא דעתך בת"ש דלעיל דאדרבה מסתבר טפי לאיסורא חילופיהן מיוצא מהם וזיל הכא קמדחי ליה [וזיל הכא קמדחי ליה] ומשני איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם כו' דהא שניא דהא עדיף ליה למיתני חילופיהן כגידוליהן לא נקט נמי בסיפא יוצא מהם ואע"ג דה"ה ודאי שרו בחילופיהן: בשר זה עלי כו' אסור בנותן טעם - ומדמי יוצא מהם לנ"ט דכי היכי דאסר אדנפשיה כדאמר בשר זה עלי בנ"ט ה"נ אסור יוצא מהן וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן: ת"ש ומותר בטרית טרופה ובציר - וציר היינו יוצא מהן אלמא בשאני טועם גרידא מותר יוצא מהם: אמר רבא שכבר יצא - פי' האי ציר דקשרי היינו בציר שיצא מהם קודם נדרו ובההוא אינו נאסר אף כשאני טועם דוקא אבל ביוצא מהם אחר נדרו (אסור) אימא לך דאסור דשאני טועם דוקא ולא איפשיטא לן אי שאני אוכל דוקא הלכך בשל תורה הלך לחומרא ובשאני טועם גרידא אסור יוצא מהם ועוד נשמעינן שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור ה"נ נתינת טעם אסור דמדמה לה להדדי: