נדרים נה.

פרק ז׳ · הנודר מן הירק

Nedarim 55a · Chapter 7: HaNoder Min HaYarak

מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן — אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן — אָסוּר בַּכֹּל, וּמוּתָּר בְּפֵירוֹת הָאִילָן וּבַיָּרָק. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּ״דָגָן״ — כֹּל דְּמִידְּגַן מַשְׁמַע. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל [רֵאשִׁית] דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה לָרֹב וְגוֹ׳״, וְאִי אָמְרַתְּ דָּגָן — כֹּל דְּמִידְּגַן מַשְׁמַע, מַאי ״כִּפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ״? אָמַר אַבָּיֵי: לְאֵתוֹיֵי פֵּירוֹת הָאִילָן וְיָרָק. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּנוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׁוִין בַּנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״תְּבוּאָה״ — כׇּל מִלֵּי מַשְׁמַע, קָמַשְׁמַע לַן דְּלָא מַשְׁמַע כׇּל מִלִּי. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כּוּ׳״, אָמַר רָבָא: ״תְּבוּאָה״ לְחוּד, ״תְּבוּאַת שָׂדֶה״ לְחוּד. בַּר מָר שְׁמוּאֵל פַּקֵּיד דְּלִיתְּנוּן תְּלֵיסַר אַלְפֵי זוּזִי לְרָבָא מִן עֲלַלְתָּא דִּנְהַר פַּנְיָא. שַׁלְחַהּ רָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: ״עֲלַלְתָּא״ הֵיכִי מִיקַּרְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף, מַתְנִיתִין הִיא: וְשָׁוִין בַּנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? ״תְּבוּאָה״ — לָא מַשְׁמַע אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, ״עֲלַלְתָּא״ — כׇּל מִילֵּי מַשְׁמַע. אַהְדְּרוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: הָא לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי דַּ״עֲלַלְתָּא״ כׇּל מִילֵּי מַשְׁמַע. הָדָא הוּא דְּאִיבַּעְיָא לִי: שְׂכַר בָּתִּים וּשְׂכַר סְפִינוֹת מַאי? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּפָחֲתָן, לָאו עֲלַלְתָּא הִיא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּלָא יְדִיעַ פְּחָתַיְיהוּ — עֲלַלְתָּא הִיא. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אָמַר: וְכִי מֵאַחַר דְּלָא צְרִיךְ לַן, אַמַּאי שְׁלַח לַן? אִיקְּפַד רַב יוֹסֵף. שְׁמַע רָבָא, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דַּהֲוָה קָא מָזֵיג קַמֵּיהּ כָּסָא דְחַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי דְּאֶמְזִיג לֵיהּ אֲנָא. יְהַב לֵיהּ, וְקָא מָזֵיג אִיהוּ כָּסָא דְחַמְרָא. כִּי קָא שָׁתֵי אֲמַר: הָדֵין מִיזְגָּא דָּמֵי לְמִיזְגָּא דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אֲמַר לֵיהּ: הוּא נִיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי פֵּירוּשָׁא דְּהָדֵין מִילְּתָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, שֶׁהוּא מוּפְקָר לַכֹּל — תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״. וְכֵיוָן שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה — נְחָלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל — עוֹלֶה לִגְדוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״. וְאִם הִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשּׁוֹקְעִין אוֹתוֹ בַּקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ

מתני' אלא מחמשת מינין - חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל: רבי מאיר אומר בו' - בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור: גמ' למימרא דדגן - דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל: וכפרוץ הדבר - כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה: אמר אביי - כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין: ותבואת השדה לרוב - אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה: פקיד - צוה בצוואתו: היכי מיקריא - כלומר ממה אגבה אותו ממון: אלא מחמשת מינין - ואינו גובה אלא מחמשת מינין: עללתא - משמע כל מילי שעולה ומשבח ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן: אהדרוה לקמיה דרבא - לאותה תשובה: שכר בתים ושכר ספינות - גובה מהן או לא: מי אמרינן כיון דפחתן - שמתחסרין כל זמן שמתיישנין: לאו עללתא - מיקרו שאין עולה ומשביח ולא גבי מינייהו: או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו - שעל יד על יד מתחסר ואינו ניכר פחיתותו להדיא והואיל ונוטל הימנו שכר עולה ומשביח הוי ויהבו ליה מההוא אגרא: אמרוה קמיה דרב יוסף - הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע: דמי למזיגא דרבא - שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה: לא תיתיב אכרעך כו' - לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו: כמדבר שהוא מופקר לכל - מלמד תורה בחנם לכל: נחליאל - נעשית לו התורה כמו נחלה: ששוקעין אותו בארץ - כמו המשקוף:

מתניתין אסור בפול המצרי - דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן: וכפרוץ הדבר - פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס"ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל"ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי: הכל מודים - אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין: מתיב רב יוסף - וה"ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק: תבואת שדה לחוד - דודאי משמע כל מילי: עללתא - כל מין דמידגן משמע: הא לא מיבעיא ליה - דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת: או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו - פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה"ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא: שיהא מופקר לכל - שיהיה מלמד תורה לכל: ששוקפין - לשון איסקופה הנדרסת: